עד הקצה (או: לכי תשיגי לך חיים)

שימו לב, שימו לב: אני לא יכולה יותר. כלומר יכולה, אבל לא יכולה

מגיע הרגע שבו את מרימה ידיים. שבו את מכריזה: סליחה, אבל אני לא יכולה יותר. לא ככה. לא מסוגלת. זה אף פעם לא קל, להכריז שנשברת, שאת לא ממשיכה, שאת לא יכולה יותר. אבל זה הכי קשה כשבעצם את כן.
***
כבר שנים – אולי מאז שהפכתי לאדם מתפרנס – שאני מנהלת מערכת יחסים משונה עם הזמן. כמעט כמו מערכת יחסים עם בן זוג שלא מרוצים ממנו: דוחקת בו, לוחצת ונלחצת. בודקת כל הזמן מה הוא אומר, כועסת עליו שהוא לא מספיק, אף פעם לא מספיק.
כבר שנים שאני יודעת שאני עובדת קשה מדי. דוחפת יותר מדי מטלות לפחות מדי זמן. השבוע קיבלתי סימן פיזי לא נעים לכך שיש לזה מחיר. כאילו אמרו לי מלמעלה: תנוחי, או שבאופן כללי יהיה לך הרבה פחות זמן.
והסתכלתי על זה רגע ברצינות, ניסיתי להבין איך אני כל פעם מחדש עושה את זה לעצמי, למרות שאני מבינה כבר שנים שהלחץ הזה לא טוב לי בכלל. איך קורה שלמרות שאני במודע מפחיתה עבודה, מיד נכנסות שם מטלות אחרות. איך – באמת – אין רגע דל, ולכן הזמן תמיד דל מלהספיק.

עוד ועוד

חברתי ע' אומרת שאולי אני מפחדת מחללים ריקים. שאני פשוט לא יכולה לעמוד ברגע פנוי, בלפגוש את עצמי בלי תיווך. סביר להניח שהיא צודקת (חברתי ע' ידועה, כמו רבות מחברותיי, בהיותה חכמה נורא. כוח העל שלי הוא בחירת חברות). אבל זה לא רק זה. כשהסתכלתי על זה השבוע ראיתי עוד כמה הסברים:
למשל, שכמו שיש לי ליקוי בתפיסת מרחבית, כנראה יש לי ליקוי גם בתפיסת זמן (ע' אומרת: "את פשוט מחשבת כל מטלה כאילו היא לוקחת רבע שעה"). כשאני מסתכלת אחורה על יום שעבר, אני צריכה להזכיר לעצמי בכוח את מה שעשיתי כדי להבין לאן הזמן ברח.
למשל, שנורא בא לי על המון דברים, וקשה לי לוותר. אני כמו גרגרן שניצב מול הבופה העצום של החיים, ורוצה מהכל: גם לכתוב וגם לטפל וגם להרצות וגם לכתוב ספר חדש וגם לבנות קורסים חדשים וגם לקרוא ספרים וגם לבלות עם המשפחה שלי ועם החברות שלי (שהן, כאמור, זן משובח במיוחד של המין האנושי).
או למשל, שקצת כייף לי להיות 'המשוגעת', זו שיכולה הכל. להיות היעילה עד כדי השתאות. להרגיש קצת כמו גיבורת על.

מי שיכול חייב

אבל ככל שהסתכלתי, הבנתי שהמקור לכל זה הוא אמונה אחת פשוטה וסוררת: האמונה שאם אני יכולה, אני חייבת. במילים אחרות: המקרה היחידי שבו מותר לי לומר 'לא' למשהו, הוא אם אני מתמוטטת. בעצם, אפילו זה לא מספיק. מותר לי להגיד לא רק אם אני באמת-באמת לא יכולה.
מותר לי להגיד לא על טיפול רק אם באותו זמן יש טיפול או ראיון אחר.
מותר לי להגיד 'לא' על הרצאה רק אם אני קודחת מחום (מעשה שהיה כך היה).
מותר לי להגיד 'לא' על כתבה רק אם הבטחתי כתבות אחרות באותו דד ליין.
מותר לי להגיד 'לא' על הסעה רק אם אני עייפה עד כדי שינה בהליכה (על כסף אסור לי בכלל להגיד לא. ואם אני אומרת, מייד יש לי רגשי אשמה. זו הסיבה שהילדים שלי מקבלים תקציב כמעט לכל דבר, ומחליטים לבד).
"אבל פעם לא היית ככה", אמרה חברתי ע'. "לפני עשר שנים ידעת להגיד לא. לפחות בעבודה".
"כי לפני עשר שנים באמת לא יכולתי", עניתי לה. "היו לי שלושה קטנטנים בבית, ובאמת ניצלתי את היממה עד הרגע האחרון רק כדי לעמוד במה שהייתי חייבת. אבל היום? היום לכאורה אני יכולה הכל. מה שאומר שאני חייבת הכל. כל הזמן. גם אם זה לא ריאלי לחלוטין מבחינת הכוחות שלי. גם אם אני שוחקת את עצמי עד דק. כי עד שאני לא יכולה יותר, אני יכולה. וזה אומר שאני חייבת".

המחיר של להיות גיבורת על

וכשאני מסתכלת על זה כל כך ברור לי מה המחיר. המחיר לכך שאסור לך לעצור עד שאת באמת לא יכולה יותר, הוא הרבה מעבר לשחיקה פיזית. הוא שחיקה נפשית. הוא תחושת קורבנות גוברת. הוא שחיקה במערכות יחסים (כי גם שם, אסור לך להגיד שדי, את רוצה אחרת, עד שכלו כל הקיצים, כלומר – עד שאת מתפוצצת).
כי המחיר לכך שאת גיבורת על, הוא שאין עוד גיבורים מסביבך. גיבורים לא עפים בשבילך כי הם יודעים שאת יכולה לעוף בעצמך, לכאורה בקלילות.
והמחיר הכי גדול, הוא שאסור לך לבחור. אסור לך לשאול מה את רוצה ומה בעצם את לא רוצה. המחיר הוא שאסור לך לעשות סדר עדיפויות.
ואסור לך להיות חלשה.
עד שאת באמת חלשה.
עד שאת לא יכולה יותר.

ואני מכריזה בזאת

ואני מכריזה בזאת – נכון שהכרזתי בעבר, אבל לפעמים אין ברירה אלא להזכיר לעצמי – שמותר לי אחרת. שמותר לי שלא יבוא לי. שמותר לי להיות עייפה. שמותר לי לבחור. שמותר לי להודות בפני עצמי שאני לא גיבורת על. סתם אשה. אנושית. מוגבלת. לא תמיד טובה. לא תמיד בסדר. לא תמיד פיקס.
יכולה, אבל בוחרת שלא.

נ.ב. לכבוד יום הולדת 5 (!) של הבלוג שחל החודש, ולכבוד איכות הסביבה ובריאות הנפש, אני מכריזה בזאת על חודש המיחזור: בחמשת השבועות הבאים, אעלה בכל שבוע פוסט ישן שאהוב עלי במיוחד. מה שנקרא – Note to self.

נ.ב. 2. Note to self: את לא יכולה לברוח מעצמך. מתישהו תיתקלי בעצמך בפינה.