ציפיות גדולות

או: למה הגיע הזמן להיפטר מהן, אחת ולתמיד

משונה לומר את זה ככה, אבל הייתי בחורה עם ציפיות גדולות.
ציפיתי להרבה: מהחיים, מאנשים, מהמציאות. ציפיתי שיקרה מה שביקשתי. הלכתי ללמוד בקורסים שקוראים להם בוורסיות שונות של הביטוי "בריאת מציאות", קראתי על זימונים ושאר קסמי-קסמים, והתלהבתי.
ולא פעם הדברים באמת קרו, בדיוק כמו שזימנתי וביקשתי, והייתי מאושרת.
אבל אם הם לא, התאכזבתי. מאד.
ולמרות זאת, התעקשתי לצפות, כי היה נדמה לי שציפיות גדולות הן דרך לאושר גדול. שהן דרך לומר: "אני לא מתפשרת". "אני הולכת רק על הטוב ביותר". ואני רוצה להתוודות קבל עם ופייסבוק: טעיתי.

להגביל את הקבלה

בחורה אני כבר לא. עם כל הכבוד לכך שרופאים מכנים אותי לאחרונה "אשה צעירה", אני בהחלט לא ילדונת. ואם יש משהו שאני רוצה להיפטר ממנו, אלה הציפיות.
גם מהחיים באופן כללי, אבל בעיקר מאנשים. אני רוצה להיפרד לחלוטין מכל ה"אני מצפה ממך ש…".
כי ציפייה היא הודעה חגיגית: "אני מוכנה לקבל את הדברים רק בצורה מסוימת, ואם לא – זה לא מקובל עלי". למשל, אני מוכנה לקבל את האהבה של בן זוגי רק בתנאי שהיא מתבטאת במילים. אני מוכנה לקבל עזרה מהילדים שלי רק כשהיא באה בפורמט של פינוי מדיח (ולא בריקון פח, למשל. תודה, את זה אני אעשה לבד). אני מוכנה לקבל הערכה רק כשהיא על מה שאני מעריכה בעצמי, ולא כשהיא על דברים שנראים לי לא רלבנטיים ("יו, איך רזית!").
וכשאני עושה את זה, אני מגבילה את יכולת הקבלה שלי. במקום להיות קערה גדולה, פתוחה לרווחה לכל מה שיש לעולם לתת, אני הופכת למשחק הזה של פעוטות, שיש בו פתח בצורת עיגול ופתח בצורת כוכב ופתח בצורת משולש. והנה, רק פה ופה ופה אפשר להכניס משהו.
וכך, כשאני מציבה ציפיות, אני מקבלת פחות: אני לא מכירה בכל שאר מה שנותנים לי. רק במה שנכנס במסגרת הציפיות.

לאנוס את המציאות

ואולי נדמה לי שכשאני מצפה, אני מדויקת. שאני קפדנית. שאני איכותית. אבל האמת היא שאני בעיקר מנסה לאנוס את המציאות. אני מפנה את המשולש או הכוכב או העיגול שלי לאנשים, ואומרת: "תתאימו לי פה בבקשה". ואם הם לא מתאימים, אני זועפת. ומתמרמרת. ונעלבת. הרי מה כבר ביקשתי? בסך הכל משולש או כוכב קטן. שתאמר לי שאתה אוהב אותי. שתפנו מדיח. שתקנה לי במתנה ליום הולדת משהו שאני אוהבת. שתחליפי אותי בהסעה.
אבל הבעיה היא שאנשים לא בהכרח מתאימים. לא תמיד יש להם לתת לי את מה שאני מצפה מהם. לפעמים יש להם מתנות אחרות לגמרי לתת לי, אבל אני לא רואה: כי אני רוצה רק את מה שאני מצפה לו. וכל השאר לא נחשב.
ואז האנשים סביבי מרגישים שדורשים מהם להיות מה שהם לא, שמאוכזבים מהם, שלא מעריכים את מה שיש להם לתת.
ואני? אני מרגישה לא מסופקת. מאוכזבת תמידית.

ציפיה במובן המקורי

ולאחרונה הבנתי: להפסיק לצפות זה לא אומר להפסיק לרצות. זה רק אומר להפסיק לרצות לקבל משהו מסוים בדרך מסוימת.
מותר לי לרצות להרגיש אהובה. אבל אם אוותר על האופן המסוים שבו אני מצפה לקבל את האהבה הזו, יהיה לי הרבה יותר קל לקבל אותה.
מותר לי לרצות לקבל עזרה בבית. אבל ככל שאפתח את האופציות (במקום להתמקד בפינוי מדיח / הורדת כביסה ועוד שלוש-ארבע מטלות מעצבנות – לאפשר לילדים לעזור בכל דרך שבא להם), ככה יהיה לי יותר סיכוי לקבל אותה. ולא סתם לקבל אותה, אלא באהבה.
כי כשאני מאפשרת לאנשים לתת לי את מה שהם רוצים לתת, במקום את מה שאני מצפה לקבל – אני מאפשרת להם לתת מרצון. לתת מה שטבעי להם לתת. לתת באהבה.

מותר לצפות

ומותר לי ורצוי לי לצפות לקבל את כל מה שאני רוצה בעולם: אבל לא ציפייה במובן הרגיל של המילה – ("אני דורשת שתעשה את מה שאני מבקשת ממך – בעל יקר, ילד יקר, עולם יקר"), אלא ציפייה במובן המקורי של המילה: המתנה שלווה ובוטחת לשלב שבו מה שאני רוצה יתגשם.
מה שאני רוצה – אבל לא בהכרח איך שאני רוצה אותו.
ולא בהכרח ממי שאני רוצה.
אבל לדעת: אם אני רוצה, יש דרך להגיע לזה.
לא בהכרח הדרך שתכננתי, אבל יש דרך.
ואם אפסיק לצפות מהעולם שיילך בדרך שלי, ואתמקד בציפייה – אותה שלווה מתבוננת בנחת – תתגלה לי הדרך שלו לתת לי את זה.
אני כבר מצפה לזה.
באורך רוח.

נ.ב. 1: ואם אתם חווים סבל מציפיות לא ממומשות שיש לכם מאנשים אהובים או מהחיים באופן כללי, ובא לכם להרפות, פשוט להרפות, ולהיות מרוצים, ואין לכם מושג איך – דברו איתי. בעזרת התטא נשלוף את הציפיות גורמות הסבל, ונכניס במקומן ציפייה שלווה להגשמת הרצון שלכם. ואז – אז יתחילו להתחולל פלאים.

נ.ב. 2. שיר.

"זה הזמן
לאסוף הכל פנימה
וכמו אמא
שקוראת לילדיה לשוב
להסיט ווילונות
למתוח מפרשים
והלב נפתח,נפתח"