תורת הנתינה

או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים

גדלתי להקריב.
לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית.
ושנאתי להקריב, ובכל זאת הקרבתי. או-הו, הקרבתי. לפעמים כי ביקשו ממני. לרוב למרות שאף אחד לא ביקש. חשבתי שהקרבה היא התחשבות. שהקרבה הכרחית כשאת אוהבת, כשאיכפת לך, אפילו כשמישהו אחר לא רוצה להקריב.
ולאחרונה חשבתי כמה היום זה נראה לי מטורף. ואיזה מזל שאפשר לגדול מהדפוס האיום והנורא הזה של "אני מקריבה – משמע אני אוהבת".
***
ושלא יהיו טעויות: אני מאד בעד התחשבות. בכל רצוני ומאודי. אני חושבת שהתחשבות עושה את החיים נעימים וטובים יותר, הן עבור המתחשב והן עבור זה שמתחשבים בו.
אבל הקרבה היא סיפור אחר לגמרי. הקרבה מקריבה את הנותן, ומקריבה את המקבל. מחרבת את החיים של שניהם עבור כלום בריבוע.

ההבדל בין התחשבות להקרבה

מה בכלל ההבדל ביניהן? ההבדל הבסיסי הוא בתחושה שממנה הנותן יוצא לנתינה: כשאנחנו מתחשבים, אנחנו מרגישים שיש לנו לתת, ושלא ייגרע מאיתנו שום דבר משמעותי אם ניתן. למשל – כשיש לנו זמן ואנחנו מפנים למישהו אחר, ממהר בעליל, את התור בקופת חולים. או כשבן הזוג שלנו מבקש להיכנס לפנינו למקלחת, ולמרות שזה משנה לנו את התכניות, יש לנו עוד מספיק מה לעשות בינתיים.
הקרבה, לעומת זאת, באה מתחושה שאין לנו, ולמרות זאת אנחנו נותנים. במילים אחרות – אנחנו נותנים על חשבוננו, על חשבון הצרכים החשובים לנו. לא מתוך שפע, אלא מתוך כיווץ וקריעה. אם אנחנו ממש ממהרים, ולמרות זאת מרגישים נאלצים לוותר על התור (כי לא נעים לנו, כי מישהו מסתכל עלינו ואנחנו רוצים לצאת בסדר), זוהי הקרבה. אם אנחנו ממש רוצים להיכנס למקלחת לפני בן הזוג, אבל מוותרים לו כי לא בא לנו להתעמת – זו הקרבה.
כי מה שמשנה זו לא הפעולה עצמה: משנה הכוונה. המקום שבאנו ממנו. האם הוא פתוח ומלא, או ריק ומכווץ.

על פי מניעים זרים

כי בעוד שההתחשבות באה מהרצון לתת וזהו, ומהתחושה שאני אהיה ממש בסדר גם אם אתן מעצמי, בהקרבה תמיד מעורבים מניעים זרים: הצורך להיראות טוב בעיני עצמי ובעיני העולם. אי הרצון להתעמת. החשש שאם לא נקריב – ינטשו אותנו. הצורך להוכיח שאנחנו אוהבים, מסורים, איכפתיים (להיות אוהב, מסור ואיכפתי זה נפלא. לצאת למסע הוכחה של כל זה – הרבה פחות נפלא).
לא פעם, מעורב בהקרבה הקושי להגיד לא: מקריבים מקצועיים מתקשים מאד לומר לא, מפני שלא לימדו אותם שזה לגיטימי. משום שלימדו אותם שאהבה פירושה הקרבה. ואם אני לא מקריב, זה סימן שאני לא אוהב. מה שאומר שאם אני אוהבת, אין לי ברירה אלא לוותר על הגבולות שלי, על הצרכים שלי.
ועל הדרך, מעורב בהקרבה הפחד לקבל "לא": כי אם אני רק נותנת ונותנת, ולעולם לא מבקשת משהו לעצמי, אז כשסוף סוף אבקש משהו, אף אחד לא יעז לומר לי לא.
כי כן, זו האמת, וצריך לומר אותה: בהקרבה יש אלמנט חזק של התחשבנות. של רצון לצאת "יותר" מהשני במאזן נתינה שלעולם אינו נגמר. של צורך לכופף את היד של הצד השני כשיגיע תורנו לקבל (מי מחליט שהגיע תורנו? אנחנו כמובן).
ויותר מהכל, מי שמאמין שהקרבה היא אהבה, דורש גם מהאחר להקריב עבורו. כי אם אני מקריבה בגלל שאיכפת לי, גם אתה צריך להקריב – אם בכלל איכפת לך. גם אתה, כמוני, צריך לוותר על הגבולות שלך והצרכים שלך. ואם אתה לא מקריב, סימן שלא איכפת לך באמת. ואז אני הופכת כועסת ומרירה ומתחשבנת. כי אני נתתי לך את מיטבי – ואתה, איפה אתה כשצריך אותך?

מבחן התוצאה

ויש עוד דרך להבחין בין הקרבה להתחשבות: מבחן התוצאה.
כשמופיעה התחשבות, אנחנו מרגישים נפלא. מי שנותן מרגיש נפלא, כי נתינה מרגישה נפלא, והרי דבר משמעותי לא נגרע ממנו. ומי שמקבל מרגיש נפלא – כי הוא מרגיש שראו אותו, ספרו אותו, חשבו שצרכיו חשובים.
וכשמופיעה הקרבה, אנחנו מרגישים רע. המקריב מרגיש רע כי הוא וויתר על משהו שנחוץ לו. וזה שמקריבים למענו מרגיש… ובכן, אסיר תודה. כאילו התודה אוסרת אותו, כובלת אותו בחשבונות בלתי נגמרים. כי הוא יודע שברגע שקיבל (גם אם הוא בכלל לא ביקש לקבל) נפתח חשבון שבסופו הוא יידרש להקריב מעצמו – כלומר, לוותר על משהו שחשוב לו ושלא היה רוצה לתת.

תמיד מגיע החשבון בסוף

וכל הדפוס הזה הוא מטורף, כי במקום שהנתינה תיתן תחושה טובה ותחזק את המערכת, היא עושה בדיוק הפוך. בין אם מדובר בהקרבה עבור הבעל, עבור הילדים, עבור ההורים – תמיד מגיע החשבון בסוף, והוא מר וחמוץ. במקום לקרב, ההקרבה מרחיקה.
כי הקרבה מדברת ויתור על החשוב לי, בעוד שהתחשבות מדברת שפע. התחשבות נוצרת כשיש רצון לתת, בעוד הקרבה נוצרת מתחושה של חוסר בחירה. ומי בכלל רוצה לקבל משהו שלא בחרו לתת לו מרצון? מי רוצה לקבל כשהוא יודע שבכך הוא חתם על שטר חוב?
***
וליתר ביטחון, למרות שרוב דפוסי ההקרבה כבר נשארו מאחוריי, אני עולה לתטא, ושולפת את האמונה שאהבה היא הקרבה. מורידה במקומה שאהבה היא אהבה. ושאהבה מתבטאת… באהבה. בפרגון, בהתחשבות, אבל לא בכורח; לא בהקרבה.
מורידה את ההבדל בין התחשבות להקרבה. מורידה שאני לא חייבת להקריב.
וכשאני פוקחת עיניים, אני זוכרת: מותר לי לבחור.

נ.ב. 1: ואם נדמה לכם שאתם צריכים להקריב, שאין לכם ברירה, ואתם כועסים שהאהובים עליכם לא מוכנים להקריב כמוכם – מוזמנים לטיפול תטא. הו, כמה קל יהיה בלי להקריב ובלי לדרוש הקרבה.
נ.ב. 2. א' כבר שר את זה כל כך יפה. כשיש נתינה מרצון, אין הקרבה