כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
עבר והעתיד הם דמיונות. רק דמיונות. אין להם קיום במציאות, אלא רק בראש שלנו. המציאות היא אך ורק הרגע הזה. יש מקום לחשוב קדימה, ואוי ואבוי אם לא נעשה זאת – כל עוד נזכור שהעבר והעתיד הם לא יותר משלטי דרכים שאומרים לנו מאין באנו ולאן פנינו. אבל אם אנחנו מסתכלים אך ורק עליהם, במקום להסתכל בתשומת לב על הדרך עצמה – שלא נתפלא אם ניתקל במכשול, וניפול על הפנים.
יום כיפור, אומרת היהדות, מכפר על חטאים שבין אדם למקום. היהדות מתכוונת לחטאים שבין אדם לבורא, אבל הרי אנחנו חלק מהבורא, והוא חלק מאיתנו. אם נביט בזה מנקודת מבט לא דתית, נוכל רק לאחל לעצמנו: שיום הכיפורים הזה יכפר על כל הפעמים שבהן התרחקנו מהמקום שלנו, מעצמנו, מהקול הפנימי שלנו. נבקש שהיום הזה יהיה הריסטארט למחשב הנפשי שלנו, שיחזיר אותנו לנקודת ההתחלה: נקיים, שקטים, מלאי כוונה. והלוואי שהשנה, סוף סוף, נהיה במקום הנכון.
בשנה הבאה לא יהיו לי קמטים חדשים. או שיהיו, אבל ממש לא יהיה איכפת לי מהם. הם הרי מתאימים פיקס לשיער שלי, שמלבין מיום ליום – עד כדי כך שהספר שלי הפסיק להציע לי "אולי בכל זאת נעשה גוונים", ואמר בנימוס ש"זה נראה אצילי".
בשנה הבאה אני ארצה להיראות אצילית. לא כוסית, לא מגניבה, לא הורסת. רק אצילית. אשב לי על המרפסת עם חצאית בגובה ברך, כוס תה קר וגיליון של "REAL SIMPLE", ואיראה אצילית. וזה ממש ממש יספיק לי. זה, וזוג נעליים אחד בלבד.
מה זה בעצם בית? בטח הרבה יותר מארבעה קירות. זה המקום שבו איכפת לך מהאנשים שסביבך, וגם להם איכפת ממך. בשבילי, זה מצפה הילה
תפילה אישית לשנת הלימודים החדשה: הלוואי שהשנה התיק לא יהיה כבד מדי, ושחומר הלימוד לא יהיה קל מדי.
הלוואי שהשנה אף אחד לא יציק לכם בהסעה, ושגם אתם לא תציקו לאף אחד. ושתזכרו לשבת בכיסא ולחגור – אפילו אם כל האקשן קורה במעבר.
הלוואי שהמורה תאהב אתכם כמונו. הלוואי שהיא תצליח לראות את הקסם מאחורי השובבות, את הרגישות מאחורי החרדה, את התינוק שעדיין מסתתר מתחת לתחפושת של המתבגר…