כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ה כל העניין: אני רוצה, ולכן מגיע לי. אם אני רוצה לבלות במיטתי, אין שום צורך לגייס לשם כך עייפות. אם אני רוצה לראות שם סרט, אני לא צריכה בשביל זה חום גבוה. אם אני רוצה הפסקה מהבישול והניקיון, אני לא צריכה שום "אין לי כוח" בשביל זה. אם אני רוצה להפסיק לעבוד, אני לא זקוקה לשם כך לשחיקה. כל מה שאני צריכה זה לבחור. בלי תירוצים, בלי רגשי אשמה. רק לבחור. ולהבנה הזאת אני קוראת "החופש הגדול".
(המשך הפוסט הקודם, שנקטע מסיבות טכניות בלתי צפויות) הבגדים שלנו הם, בין השאר, דרך להפגין מי אנחנו, או לפחות מי אנחנו רוצים להיות. לפי נומרולוגיה קבלית, ה"בגד" שאנחנו בוחרים ללבוש – כלומר, האישיות החיצונית שאנו בוחרים להציג – מתבטא במספר המתקבל מסיכום אותיות העיצורים בשם המלא שלנו. מספר זה הוא ה"פרסונה" הציבורית שלנו. למשל, אם …
פוסט ובו ידובר: על התמכרות לשופינג, על שינוי פנימי וחיצוני ועל נומרולוגיה קבלית הו, כמה אוהבת אני בגדים. חולצות. חצאיות. פה ושם מכנסיים, אם יש להם אופי וקו מותן נחשק. ז'קטים. צעיפים. אפילו הפריטים האלה, המשונים, שהמוכרות מתעקשות לקרוא להם "עליונית". ויותר מכל – שמלות: עדינות, אך בעלות השקפה ברורה ומוצקה על החיים. נטולות שרוולים …
אם יש שיר שגורם לי להפוך לשלולית קטנה על הרצפה מרוב קנאה, כמיהה ועונג, זה השיר Into my arms. בעלי לא שר לי שירים כאלה (מאז ומתמיד השתוקקתי נואשות למחוות רומנטיות גדולות מהחיים, ואז הלכתי והתאהבתי בגברים מסוקסים ורציונאליים שיחזיקו אותי רגע לפני שאני עפה).
בכל פעם שאני מרגישה שאני עצמי לא מספיק בסדר כמו שאני (כלומר, בכל פעם שאני נותנת למי שאני, למהות שלי, ציון "בלתי מספיק"), אני מרגישה צורך לתת לעצמי אישורים, ומתחילה להעמיס על עצמי משימות. שהרי אם אני מבשלת אוכל מזין, עוזרת בסבלנות בשיעורי בית, מגישה כתבות מופתיות ומסייעת על הדרך לאנשים למצוא את דרכם בחיים, איך מישהו (כולל אני בעצמי) יוכל לומר שאני לא מספיק בסדר?
די מזמן, קראתי באיזה ספר הדרכה להגברת יעילות כלל מפתיע: "רוצה פחות עבודה? אל תהיה שם כדי לקבל אותה". או בניסוח ההפוך: אם את זמינה כל הזמן, אל תתפלאי שמטלות נופלות דווקא עלייך. את פשוט במקום הנכון ועם ידיים פרושות כדי לקלוט אותן.