כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
"בואי", הוא אמר, ומשך אותי לפינה עוד יותר חשוכה. לפני שהספקתי לומר משהו, הוא חיבק אותי, וניסה לתקוע לשון ארוכה לפה שלי. הייתי המומה, אבל הברך שלי, שתהיה בריאה, ידעה אוטומטית את העבודה. הוא רק צחק והתרחק, כאילו לא קרה כלום. ואני זוכרת את זה כבר 22 שנה.
אני מגדירה משהו כ"בזבוז זמן" רק כשאני שופטת את הפעילויות הפיזיות שאני עושה (מועילות, נחוצות, חשובות – או בדיוק ההיפך) ומעניקה להן ציונים, במקום לבדוק את המצב הפנימי שלי בזמן שאני עושה אותן. ומכיוון שהמצב הפנימי תלוי בי ורק בי, כל פעילות שאני עושה יכולה להיות נטולת חשיבות או חשובה להפליא; בזבוז זמן – או ניצול מיטבי שלו.
למה אנחנו רוצים לשנות את אלה שאנחנו אוהבים? שיטת האימאגו מסבירה שבמהלך התפתחותנו בילדות, אנחנו מתכחשים להיבטים מסוימים של האישיות שלנו, שהאנשים שסביבנו (הורים, למשל) לא אוהבים. אנחנו מכחישים תוקפנות, ביישנות, רוך, פגיעות ועוד. אבל אנחנו לא יכולים להיפרד מההיבטים הללו לחלוטין: הם כמו גוף רפאים שאנחנו ממשיכים לסחוב איתנו. כשביום מן הימים אנחנו מוצאים אדם אחר שמעז לבטא את אותם חלקים מוכחשים שלנו, אנחנו נמשכים אליו כפרפר אל האש: החיבור איתו גורם לנו להרגיש מושלמים שוב ("בלעדיך", אנחנו לוחשים לו, "אני חצי בן אדם". מה שנכון). אבל מכיוון שלמדנו בשחר ילדותנו, בצורה כמעט בלתי מודעת, שאותם חלקים הם בלתי נסבלים – עד מהרה אנחנו מתחילים לכעוס על קיומם מול האף שלנו, ועל בן הזוג שמעז לחיות אותם כאילו כלום. אותו חלק בנו שנמשך לאסרטיביות או לתוקפנות, לרוך או לביישנות, עכשיו רותח: "קח ת'תוקפנות שלך ותרחיק אותה ממני!" אנחנו זועקים, ומנסים שוב לבטל אצל בן הזוג את אותה תכונה שבה התאהבנו.
אין לי מה להגיד באופן מיוחד, אבל אם תשאלו אותי (בעצם, גם אם לא תשאלו. מספיק שתביעו תהייה כללית באזור שלי. טוב, האמת אפילו זה לא, רק תזרקו משהו) תגלו שדווקא יש לי דעה בעניין. כמילות המשורר: "אין לי כמעט כלום, אבל הכלום הזה הוא שלי". אני לא מומחית בשום דבר באמת, אבל הכל, כולל הכל, שווה אמירה, מבחינתי.