כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
פוסט ובו ידובר: על טלוויזיות חדשות, על קצרים בתקשורת ועל נומרולוגיה קבלית הנה סיפור מהחיים: גבר אחד, לא חשוב למי הוא נשוי, אהב ללכת לראות כדורגל אצל החברים שלו. יום אחד, בין נבדל לצהוב, העיר הגבר לאחד מחבריו: "תגיד לי, איך אתה רואה טלוויזיה במכשיר שלך? לא רואים פה כלום, הכל מטושטש!" הקשיב החבר, הלך …
"קודם תגדלי את בעצמך", אמרתי לעצמי. "אחר כך תצאי החוצה אל העולם ותטיפי להתפתחות אישית. בקיצור, שבי בשקט". עצמי הקשיבה בהכנעה ושתקה. ואז, בעדינות, היא שאלה: "ואם הדרך שלי לגדול היא להטיף לאחרים?"
הביטוי "העיניים הם ראי הנפש" לא מדבר רק על היכולת לצלול במבט עיניים אל נפשו של אדם אהוב. הוא מדבר קודם כל על כך שהעיניים שלנו רואות את מה שהנפש שלנו חשה.
אנחנו מפחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו פוחדים לפגוש את עצמנו, כמו שאנחנו, נטולי כיסויים. אנחנו פוחדים ממקומות ריקים בגלל שאנחנו מזהים "ריק" עם "אין". לא במקרה קוראים לאדם שמת "חלל": אנחנו מפחדים ממקומות ריקים כי ריק בשבילנו הוא מוות.
שאני מרגישה בטוחה בעצמי וביכולת שלי להסתדר, כשאני מרגישה שיש לי חברים / משפחה / אלוהים, אני יכולה לוותר על כל מה שמיותר, שחונק לי את המדפים ואת הנשמה. כל העומס של הפחד, של ההתמקדות בצרה שאולי תגיע, נמסר יחד עם החפצים המיותרים. במקומו, נפתחים מרחבים של מדפים ריקים ושל ההבנה שהעתיד הוא לא בשליטתי, וכמה שאתכונן, לא אצליח לצפות הכל, ובטח לא לשלוט בכל. לכן, מוטב כבר לוותר וליהנות מהרגע הריק, הפתוח, המאפשר, ולסמוך על עצמי ועל האלוהים שלי שיעזרו לי ברגע הבא.