כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
החיים קשים", שיננו לי בילדותי הסוציאליסטית. "כסף לא צומח על העצים", הוסיף הענף הייקה של המשפחה. "תתאמצי – תצליחי", חברו כולם, ואבא שלי סיכם כשהייתי בת 10, במשפט בלתי נשכח: "רק אל תבוססי במי אפסיים" (כן, הנטייה לדבר בפשטות ובבהירות אל הילדים עוברת אצלנו מדור לדור).
הדרך המרכזית לרכך את הקושי היא להישאר ברגע עצמו, בלי לרוץ במחשבות קדימה. לעשות את הצעד הראשון במה שקשה לנו בלי לחשוב על מה יידרש מאיתנו בהמשך, ובלי לעסוק בתוצאה. זה נשמע פילוסופי, אבל האמת היא שמדובר בכלל מעשי לחלוטין. במקום לחשוב על המסע, לחשוב רק על הצעד הקרוב, ואז על זה שאחריו. אולי נגיע, אולי לא. מה שחשוב הוא שבינתיים השרירים שלנו מתחזקים.
כשאנחנו עושים שינוי בהתייחסות או בהתנהגות שלנו, גם הסובבים אותנו משתנים. למשל, כשאנחנו פותחים את הלב כלפי בן הזוג במקום לבקר אותו, הוא פותח את שלו בחזרה, וכשאנחנו מציבים גבולות לאנשים אחרים, הם למרבה ההפתעה מפסיקים לחדור לטריטוריות שלנו.
לא רק שזה עובד, עם הזמן גיליתי שזו הדרך היחידה להשפיע על אנשים אחרים ולגרום להם להשתנות. באופן כמעט אבסורדי, ועם זאת מחוכם, היקום כמו אומר לנו: "רוצים שינוי? תתקדמו. אני כבר אגיע".
כשאנחנו מנסים לגלות את החוקים החברתיים, או הרוחניים, או המדעיים של העולם – אנחנו מפספסים את החוק היחיד שככל הנראה פועל באמת וכל הזמן: הכל זורם.