כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ההתעסקות בעתיד לא טובה לנו בעיקר מבחינה אחת: היא גורמת לנו לא לשים לב להווה. כשאנחנו עסוקים ב"מה יקרה בסוף", אנחנו שוכחים להתרכז במה שקורה עכשיו. אפילו אם אנחנו משוכנעים שהקורא בקלפים, בקפה או בשיליות פרות שטרם איבדו את בתוליהן דובר אמת לאמיתה, זה קצת כמו לקפוץ לסוף של הספר, ואחר כך להתבאס שלא נהנינו לאורך הקריאה כולה.
בתכניות שלי, למשל, כתוב שאני אמורה להיות מלאת חמלה, חביבה ומבינה 24/7. לפי התכניות שלי כל האנשים בעולם (כן, כולל אתם) אמורים להסכים איתי כל הזמן. לפי התכניות שלי בעלי אמור לספר לי לפחות פעמיים בשבוע שהוא אוהב אותי עד אין קץ; חשבון הבנק אמור להיות מלא וגדוש, והילדים שלי אמורים להצליח להפליא בבית הספר, בכל המקצועות ובמיוחד בתחום החברתי. מעבר לזה, התכניות שלי כוללות לוח זמנים מפורט, תפור ברמת רבעי השעה, ומתוכנן פשוט למופת; מובן מאליו שלפי התכניות שלי, העולם כולו אמור להתאים את עצמו ללוח הזמנים הזה.
כדי לגדול, אנחנו חייבים להיפרד. בתחילה אנחנו נפרדים מהרחם. אחר כך מזרועות אמא. אחר כך מנוכחותה הרצופה לצידנו. אנחנו נפרדים מהבית ואחר כך מהפעוטון, מהגן, מבית הספר. אנחנו נפרדים ממשפחת המוצא כדי ליצור משפחה משלנו, ואחר כך נתקלים בפרידה הכי-הכי כואבת, כשילדינו נפרדים מאיתנו כדי לגדול בעצמם. אנחנו נפרדים מעבודות, מבני זוג, ממקומות, וכל פרידה כזו מותחת עוד קצת את הגבולות שלנו, שוברת עוד קצת את הלב שלנו, כדי לאפשר לו מקום לגדול. אם לא ניפרד, לא נוכל לגדול, להתפתח, לצמוח. כמו אפרוחים מיומנים, אנחנו אמורים לבקע עוד ועוד את קליפות הביצה שיצרנו לנו
כשאדם אהוב מפסיק לאהוב אותך, לרצות בך, לבקש להישאר איתך, זו אחת החוויות הקשות ביותר שאפשר לחוות. לא במקרה מצבים כאלה מדרדרים אותנו לתהומות של ייאוש, צער, אפילו חוסר רצון לחיות: קשר אוהב הוא אחת הסיבות לחיים – ויותר מזה, אחד הכלים לחיים.