יולי 2011

בכל פעם שאנחנו בוחרים לא לעשות את התפקיד שלנו, אנחנו אולי חווים הנאה והקלה – אבל בסופו של דבר נחווה כאב. מי שלא הקשיב לילד שלו, ובתוך תוכו יודע שהיה עליו להקשיב – חווה חרטה. מי שמחליט לא לעשות את העבודה שלו עד הסוף, אלא רק ליד – מרגיש אי נוחות, אולי אפילו חשש שיתפסו אותו. מי שיצר מערכת יחסים מחוץ למסגרת הנישואים, עד כמה שהיא תהיה מרגשת וממלאת – בסופו של דבר יחווה כאב (אם בפירוקו של קשר זה, ואם בפירוקו של האחר) – לא כולל רגשי אשמה והתגבהות חומות בינו לבין בן זוגו החוקי עוד לפני אחת הפרידות.

מה שנראה כטעות, אינו בהכרח טעות: לפעמים הוא רק סוג קצת פחות נעים של התנסות במה שבחרנו לחוות. טוב יותר לתת למי שלא מחזיר מאשר לא לתת כלל. טוב יותר לכעוס מאשר להפוך אדישים. טוב יותר להתאהב באדם הלא נכון מאשר להפסיק לאהוב. טוב יותר להאמין מאשר לחדול מלהאמין. טוב יותר לעשות מאשר לחדול מפחד הטעות.

באיזה מקרים אנחנו מחפשים אשמים? בכל מקום שבו אנחנו מזהים בעיה, כלומר: בכל מבחן בחיים שבו עדיין לא למדנו את החומר. אם לא למדנו להיות זהירים, נאשים את הילד שהשאיר את הצנצנת על השיש. אם לא למדנו לקבל אהבה, נאשים את בן הזוג שלנו בקשיים באינטימיות. אם לא למדנו לקבל אנשים כמו שהם, נתלונן על היחסים איתם (הם אשמים, אלא מה).
אילו היינו מוארים, מתוקנים, שלמים עם עצמנו לחלוטין – לא היינו מחפשים אשמים, מפני שלא היה לנו כל צורך במשפט.

מחסום כתיבה הוא ביטוי ידוע ומוכר. כבר ראינו במאה סרטים את הסופר המיוסר יושב מול הדף הלבן, קולמוסו האילם בידו. אבל אותו מחסום יכול להתרחש במאה מקצועות אחרים – החל מהמלחין שלא מצליח פתאום ליצור לחנים, דרך האם שחווה משבר חמור ביחסים עם ילדיה, וכלה במנהל שנתקל בבעיה שהוא לא מסוגל לפתור.