כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
הצורך שלנו – לא משנה מה הוא, כל עוד הוא יכול לקבל מענה רק מבחוץ – הופך אותנו לירח. מקור אור תלותי. נזקק. שלא לומר נמצא כמעט תמיד בחושך. הצורך הזה הופך אותנו למקור אור אכזב – שזקוק לקבל כדי לתת, ולכן מתחשבן על כל קלוריה של תשומת לב.
כשאנחנו ירח, השמשות שבחיינו בוגדות בנו.
רפיה מההתנגדות היא ההבנה שאין לנו באמת מושג מה המשמעות של כל התנסות שעוברת עלינו בחיים. ההבנה שייתכן שכוח גדול מאיתנו משרטט במיוחד עבורנו תכנית לימודים, שמטרתה להכשיר אותנו לייעוד שלנו, לבנות את כוחותינו ויכולותינו לקראת העבודה הייחודית שנועדה לנו בעולם
איך מרפים מהעבר, כשאנחנו פצועים וחבולים ממנו? איך להתחיל לשמוח אם כרגע אנחנו עדיין כואבים? זה פשוט יותר ממה שנדמה: עלינו להבין שבכל רגע נתון אין לנו אופציה לשנות את העבר – אלא רק לבחור את ההווה. ובהווה, לא משנה באיזו סיטואציה פיזית אנחנו נמצאים (בלי כסף, בלי אהבה, בלי תקווה, בלי בריאות או בלי כל דבר אחר), יש לנו רק שתי אופציות: להיות שמחים או להיות עצובים.
ובכן, בנקודה הזו שבה אתם נמצאים – בלי מה שזה לא יהיה שחסר לכם – מה יציב אתכם במצב טוב יותר, שמחה או עצב? מה עדיף להיות: עני ושמח או עני ועצוב? לא אהוב ושמח או לא אהוב ועצוב? חולה ושמח או חולה ועצוב?
בניגוד לגוף הפיזי שלנו, שבו במהלך הילדות אנחנו רוכשים שליטה מתקבלת על הדעת – אף אחד לא לימד אותנו לשלוט באמת בגוף הרגשי, לנגן בו כמו שכנר מיומן מנגן בכלי שלו. יתר על כן: אנחנו לא תמיד מבינים אפילו שאפשר לרכוש מיומנות ושליטה בכלי, ושזו המטרה שלנו: ללמד את הכלי שלנו לנגן בהרמוניה.
אם יש שאלה שאני שומעת שוב שבוב בקליניקה, היא זו: "איך יכול להיות שהאדם שאמור לאהוב אותי, לנצור אותי, לגלות כלפיי את האיכפתיות הגדולה ביותר – מחזיק בידיו משהו שחשוב לי כל כך, ומסרב לתת לי אותו?"
המשהו הזה יכול להיות כל דבר: מ'תגיד לי שאתה אוהב אותי', דרך 'תבואי איתי פעם אחת לאמא שלי בחג' וכלה ב'תעשי איתי אהבה ביוזמתך' – אבל התחושה היא תמיד אחת: תחושה של נגזלות. של רמייה. של בגידה. הרי יש לך. הרי זה לא כל כך מסובך. הרי אתה רואה איך אני נמקה פה בחוסר, ברעב, בכאב. ובידך המפתח – אתה שאמור לראות אותי. אז למה אתה קופץ את ידך ולבך?