כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
כולנו צאצאי אותם אבות ואימהות קדמונים ששמו לב יותר מכולם לסכנות, לחוסרים, לבעיות – ומיהרו לפעול. אנחנו בניהם ובנותיהם של הנמלים קמוטות המצח, ולא של הצרצרים הזמרים. בעולם ההוא, הפראי והאכזר, ששרר פה עד עידן השפע, עוני או סכנה לא היו רק קושי להתלבש כראוי, לאכול כראוי או לגור כראוי: פירושם היה אין בגד, אין אוכל, אין מחסה.
ובעולם ההוא – החל מהפרה-היסטוריה וכלה בהיסטוריה שלפני מאתיים שנה, בערך – ה"אין" היה מציאות חיים ברורה, מאיימת, מקצרת חיים. פלא שהמוח שלנו מתוכנת לחפש אותו ויהי מה?
מה קורה שם, במקום הזה שבו יש צורך דחוף שאינו נענה? מתרחשות שם שתי תחושות, שכל אחת מהן קשה לנשיאה בפני עצמה.
התחושה הראשונה היא ריקנות: היא יכולה ללבוש צורות שונות (כמיהה, געגועים, תשוקה, פחד, כאב, לפעמים אפילו שיעמום) אבל בעיקרה היא בור גדול וריק, שמתנחל אי שם בין הבטן ללב. זהו ריק שחור, אנטי חומר שיודע בדיוק מה החומר שיספק אותו, ולא יכול להשיגו. כמו משה, אנחנו רואים מנגד את הארץ ואליה לא נגיע. והמיקום הזה שלנו, כשהעיניים (או הלב) מזהים והגוף לא יכול להשיג, הוא מקום של מתח כל כך חזק, עד שנדמה לנו שעוד שנייה ניקרע.
התחושה השנייה היא חוסר וודאות: האם יש לנו סיכוי להשיג את הדבר הזה שאנחנו רוצים כל כך? האם זה יקרה מתישהו? ואם כן, מתי? ואיך בדיוק? מכיוון שאנחנו מרגישים שניתן לשאת את הריקנות אם רק נדע מתי היא מסתיימת, אנחנו מנסים לארגן לעצמנו לוחות זמנים: "אוקיי, אז לא עכשיו. אבל מתי כן?"
אשמה קשורה ישירות להאשמה:כל פעם שתחושת האשמה הופכת קשה מנשוא, אין לנו ברירה אלא להעיף אותה באלגנטיות על מישהו אחר ("אם לא היית מביא אותי לזה, לא הייתי מתפרצת עליך. אתה פשוט מוציא אותי מהכלים").
משמעות היא מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו פועלים על פי הערכים שלנו. משמעות היא מה שאנחנו מרוויחים כשאנחנו מקשיבים לקול הפנימי שלנו. משמעות היא מה שאנחנו מקבלים כשאנחנו מבטאים את הטוב שבנו: את הכשרונות, היכולות, הפלאים שבהם חוננו אותנו בסיבוב הזה על פני האדמה. משמעות, לבסוף, היא התחושה שאנחנו מקבלים כשאנחנו גדלים קצת יותר משהיינו קודם.