כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
ובין שפריץ לניגוב, עולה בי הקול הפנימי, ושואל: "מה באמת את מנקה פה, גברת? כי ברור לך שאם לא ברור לך, סתם את עובדת, וממצריים לא תצאי השנה. בשביל לצאת ממצריים צריך לא רק סיבה: צריך מטרה. אחרת תישארי כבר עם סיר הבשר הזה, תשפשפי אותו ותמרקי את הכתמים, ובכל זאת שום ג'יני לא ייצא".
רק הרגע הזה יכול לומר לי מה לעשות כרגע. הרגע הבא לעולם לא יהיה צפוי, ולכן הוא אינו מורה דרך ראוי. אם משהו נראה לנו נכון ברגע זה ממש – הרי שזה מה שעלינו לעשות. וכן, יכול להיות שבעתיד זה ייראה לנו כטעות. אז מה. כל מה שזה אומר הוא שנצטרך בעתיד לקבל החלטות חדשות, שמתאימות לאותו זמן. אנחנו יצורים מתפתחים: איך אנחנו בכלל יכולים להעלות בדעתנו שמה שמתאים לנו עכשיו יתאים לנו בעוד שנתיים? אז נכון, יש החלטות שאין מהן חזרה: לעשות ילד או לא לעשות אותו. להישאר בקשר או ללכת. להישאר בעבודה או לעזוב אותה. אבל עלינו לסמוך על כך שההחלטות הללו בעצמן יוצרות בנו שינוי, שהוא העיקר. ואת השינוי הזה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.
סך כל הרגעים הנחשבים בחיי הוא אלה שבהם הסכמתי להיות יותר ממה שהייתי קודם. כתינוקת או כילדה, כנערה או כאשה – אלה הרגעים שבהם הסכמתי לפרוץ את המחסומים של מה שידעתי שטוב, שבטוח, שידוע, ולנסות משהו חדש. לקום למרות שאולי אפול. להתחרות למרות שאולי אפסיד. לדבר למרות שאולי עדיף שלא. לשתוק למרות שיותר קל לדבר.
פורים הוא אולי חג האבסורדים, אבל האבסורד האמיתי של חבישת המסכות אינו חגיגי בכלל. כמו שאר האבסורדים הוא יכול להיות מנוסח בשלושה משפטים: 1. אנחנו הכי רוצים מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו. 2. לפעמים נדמה לנו שמצאנו אחד שיכול. 3. כשזה קורה, אנחנו מייד מוותרים על מי שאנחנו, ומנסים להיות האדם שאותו מישהו באמת יוכל לאהוב.
הצרה היחידה היא, שזה הכי דומה לפרשנות של טקסט אכדי קדום, מבלי לדעת אפילו מילה באכדית (שומרית היא כמובן עניין אחר. הרבה יותר קלה וזורמת. אבל אכדית? אוף, איזו שפה איומה).
כי האמת היא פשוטה ונהירה בכל שפה: אין לנו שום מושג מה באמת קורה בצד השני. אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שעובר לו בראש, ועל הסיבות בשלהן הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אולי היא לא רואה טוב, או לא שומעת טוב? (בחיי, היה מי שסיפר לי שהוא חשב שאני סנובית, כי לא עשיתי שלום כשהוא עבר מולי עם האוטו. האמת היא שאני כל כך מרוכזת בכביש, חרדתית שכמוני, שאיני מעיפה מבט בנהגים). אולי אנחנו מזכירים לו את סבתו, זיכרונה לברכה, שהייתה רגזנית גמורה? אולי היא שקועה בשרעפי בוקר? אולי הוא לא קיבל את המייל? אולי אין לו זמן לקרוא מיילים? אלוהים, כל כך הרבה אפשרויות, כל כך מעט זמן.