יוני 2012

זו בת המצווה ה-17,346 שאליה הילדה מבקשת שאסיע אותה, ואני נואמת לה כבר עשר דקות רצופות, מלאת מרירות וכעס. מסבירה לה שאי אפשר. שזה יותר מדי. שקשה לי להסיע כל כך הרבה. שהיא חייבת להתחשב. שלא יכול להיות. שהיא צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא מבקשת. שאני עושה את זה בשבילה אבל זה ממש לא מוצא חן בעיני. ואז היא מסתכלת עלי בעיני האיילה שלה, ומפטירה: "את יודעת, את יכולה פשוט להגיד לי לא".
והיא צודקת, צודקת כל כך, הילדה החכמה שלי. וזה גורם לי לחשוב על כל הפעמים האחרות שבהן אני נואמת ומוותרת, כועסת ולא עומדת על הגבולות שלי, מתקרבנת ועושה בכל זאת, למרות שברור לי שאני לא אמורה, וממשיכה לרטון ולכעוס ולהיאבק ביני לבין עצמי. על כל הפעמים שבהם אני – איך לומר זאת בפשטות? מאפשרת אבל לא מקבלת; נותנת שזה יקרה אבל לא מתוך קבלה. ופתאום אני מבינה שזוהי כל התורה כולה: לאפשר רק מה שאת מקבלת – ולקבל את כל מה שאת מאפשרת.

ביקורת מרושעת פוגעת בנו רק כשאנחנו מאמינים לה. כשאנחנו קונים את ההאשמות שלה. כשיש בתוכנו קול שמסכים איתה לגמרי. שחושב שאנחנו באמת מוחצנים או מופנמים מדי, תוקפניים מדי או רגישים מדי, רודפים אחרי ריגושים או נצמדים מדי לעבר

"אין דבר כזה תינוק", אמר הפסיכולוג הידוע דונלד ויניקוט, והתכוון שאי אפשר להסתכל על תינוק לבדו, בלי לבחון את הקשר שלו עם אמו. ואני אומרת שאין דבר כזה אדם אחר – כי עצם ההסתכלות שלנו עליו מתוך עצמנו קובעת מי ומה הוא יהיה בשבילנו. המבט שלנו לעולם אינו אובייקטיבי, אלא שואב את הקריטריונים שלו מתוך עצמו. אם חשובה לנו אסתטיקה, נבחן מייד עד כמה האדם שמולנו אסתטי. אם חשובה לנו שנינות – נשמע מייד אם הוא שנון או לא. אם אנחנו מפוחדים – נסווג אותו כמעורר ביטחון או מאיים. וכך, כמו העיוורים מהבדיחה הידועה שאוחזים כל אחד בחלק אחר של הפיל, וטוענים בהתאם שהוא דקיק וגמיש (לפי החדק) או עבה וקצר (לפי הרגל), כך גם אנחנו: אוחזים בחלק שקרוב אלינו, ושופטים כאילו ראינו את התמונה כולה.

ההלקאה העצמית לא מקדמת לשום מקום: היא רק מורידה את רמת האנרגיה שלנו מטה-מטה, כמו שכל ביקורת עושה. היא לא מאפשרת לנו לאגור כוחות כדי לעשות שינוי – כל שינוי שהוא. היא מותירה אותנו חבולים ופצועים, כשירים פחות להתמודד מול האתגר שבתוכנו, מסתובבים בלופים אינסופיים בכלוב העכברים שבנינו לעצמנו.