תישארי ברצון
רובנו התרגלנו מילדותנו לרצות משהו מסוים; בעל ממשות חומרית. את העוגייה. את הכדור. את החברות של החתיך של השכבה. להתקבל ללימודים שרצינו. את העזרה הכספית של ההורים כדי ללמוד שם. את הג'וב המעולה. את הפרס על ההישגים שלנו, בחומר או בתעודה. את ההיריון. את הילד הנוסף. את הבית שמצא חן בעינינו. באותו אופן למדנו לרצות שאחרים ינהגו בצורה כזו או בצורה אחרת: שההורים יתייחסו אלינו. שזה שאנחנו אוהבים ירצה בנו. שהוא יסכים להתחתן איתנו, לעשות לנו ילד, לקום אליו בלילה במקומנו, להביא מספיק כסף, לחזור הביתה מוקדם.
והטעות שלנו היא שהתרגלנו להשתמש במילים "אני רוצה" כדי לתאר את כל זה, במקום לומר: "יש לי תכנית ואני מתעקשת שהיא תבוצע, ואם לא אני אצעק ואצרח ואבעט ואבכה או אכנס לדיכאון או אפילו אחלה".