ספטמבר 2012

אני מסתובבת והולכת, אבל בא לי להסתובב בחזרה, ולהגיד למוכרת הצעירה והחייכנית שבקפה, "יודעת מה? התחרטתי. כן, אני רוצה עוד משהו. אני רוצה לבכות. כאן ועכשיו. אם אפשר עם קולות. אני רוצה לבכות כי אני רוצה כל כך הרבה יותר מסנדוויץ' מוצרלה ואמריקנו. אני רוצה לטרוף את העולם באופן כללי, ולא להשאיר שאריות. רק שקודם אני צריכה לעשות כל כך הרבה דברים, שבסוף אספיק מכסימום לאסוף כמה פירורים לפני שמורידים את המפה הלבנה. כי צריך לעבוד וצריך ללמוד. וצריך להחזיר טלפונים ולהסיע לחוגים ולדבר עם המורה של הילד ולעזור בשיעורים וצריך להיות אמא טובה, אישה טובה, בת טובה

לפני זמן מה הלכתי לטיפול אצל הילר שאני מכירה זמן רב ומעריכה מאד; אחד האורות שתמיד מכוונים אותי בצוות המגדלור שאספתי עם השנים. חיכיתי לטיפול הזה המון זמן – בין השאר כי חששתי – אבל כשנשכבתי ועצמתי עיניים הרגשתי איך אני נסגרת ומתכווצת, מתמלאת חרדה. פחדתי שבזה הרגע יבוא הקץ על העמדת הפנים המתוחכמת, הרוחנית, החיננית, שאני מקפידה להציב מולו. פחדתי שהוא יראה עלי את כל האיכס שבפנים (כן, אותו האיכס שרציתי שינקה ממני. וכן, גם אני קלטתי את הפרדוכס). פחדתי שכשהוא יראה, הוא יעריך אותי הרבה פחות, אם בכלל. בקיצור, פחדתי ממה הוא יחשוב עלי.

מקובל לחשוב על עלבון כעל פגיעה ברגשות. אבל אם נתבונן רגע בעיון על הסיטואציות שמעליבות אותנו, נוכל לראות שלא היא. ממש לא.
כי מתי בעצם אנחנו נעלבים? כשלא סופרים אותנו. כשלא מתייחסים אלינו. כשלא רואים אותנו. כשלוקחים אותנו כמובן מאליו.
ומתי עוד אנחנו נעלבים? כשדוחים אותנו (באהבה, בעבודה, בהשתייכות לקבוצה) ובכך כאילו אומרים לנו: "אתם לא שווים מספיק בשבילנו".
ומתי עוד? כשאומרים לנו דברים שגורמים לנו להרגיש קטנים, לא מוצלחים, עלובים.
כי זה מה שעושה מי שעולב בנו: גורם לנו להרגיש עלובים. לא במקרה "עלבון" ו"השפלה" הן מילים קרובות כל כך. עלבון הוא מה שמתרחש ככשאנחנו מרגישים קטנים, נמוכים בסולם החשיבות. כלומר – לא כשהרגשות שלנו נפגעים, אלא כשהאגו – המנגנון שפיתחנו כדי לשמור על תחושת הערך העצמי – נפגע.

לא שזה לא כייף, לגלות שכבר עשיתי את מה שתכננתי לעשות, אבל אף פעם לא רציתי להיות סהרורית, שעושה ולא זוכרת. שרגעים שלמים – ובסיכומו של דבר, שעות וימים שלמים מהחיים – נמחקים לה מהזיכרון. במידה מסוימת זה אומר לחיות בלי לחיות: לתפקד בלי לחוות, בלי שהרישום של מה שעשיתי ואיפה שהייתי ייחרט לי במוח. כי המוח שלי? הוא בכלל היה במקום אחר. והמקום הזה היה לא ממשי, מן הסתם, כי בממשות הייתי בתוך משימה אחרת. בקיצור, באותם רגעים חייתי בוירטואליה, ולא במציאות.
זה לא נעים לחשוב על כך שימים שלמים אני עוברת במציאות וירטואלית. אבל כשהראש במקום אחר מהידיים, אין דרך אחרת להתייחס לזה: אני את החיים האלה חיה במצומצם. לא במלוא חושיי, ואפילו לא בחלקם הארי. נוכחת נפקדת בחיים שלי, החד-פעמיים. מרוב מהירות ורצון להספיק נותנת לשעות שלמות להיעלם לי. כי כשאני לא שם – לא מאה אחוז שם – אני לא קיימת.