כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אנחנו מנסים לחייב אותו לאהוב אותנו לתמיד. אנחנו מנסים לגרום לו לחוש לנצח מה שהוא חש עכשיו. לאלץ את האדם שלצידנו להתקבע, לא להתפתח. גם אם זה היה אפשרי, האם זה מה שאנחנו רוצים? איך אדם יכול להבטיח לשמור על רגשותיו זהים לאורך זמן, מבלי לשקר לעצמו, מבלי לשקר לנו?
הו, עד כמה מתעבת אני זמן עמימות. הרגעים האלה, שבהם התוצאה עדיין לא ברורה. שהדברים יכולים ללכת לכאן או לכאן. לטובתך או לרעתך. זמן הציפיה לתוצאה במבחן, לבדיקה רפואית גורלית, לתשובה מבית הספר שיקבל את הילד או לא, לאהוב שיחליט אם הוא נוסע או נשאר. ההמתנה הדרוכה. המחשבות שמגלגלות את עצמן לדעת, מונות אפשרויות שכל אחת מהן גרועה מרעתה. ה"הלוואי הלוואי הלוואי" שמתחלף ב"אמא'לה אמא'לה אמא'לה".
הרי איך אפשר בכלל למצוא אינטימיות כשאת רק מגינה על עצמך מפחד הטעות. איך בכלל את יכולה לתת לשני לראות אותך. איך את יכולה לראות אותו, כשכל מה שאת עסוקה בו זה מה הוא יחשוב, והאם טעית במה שאמרת או עשית או גרמת לו לראות
"חוק קוסמי". כך מגדירים את הכלל הזה בלא מעט טקסטים חכמים שקראתי. זה נשמע מפוצץ, אבל הכלל דווקא מאד פשוט: על כל דבר שאנחנו רוצים לקבל, עלינו לשלם משהו. קח משהו, תן משהו. זה הכל.
המשהו הזה שעלינו לתת לא חייב להיות משהו גדול, אבל הוא חייב לשקף את הנכונות שלנו להשקיע באותו דבר שאנחנו רוצים. בקצרה, אפשר לקרוא לו "דמי רצינות".