כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אנחנו יכולים לדבר עד מחר על כך שהזוגיות חשובה לנו, אבל אם בערב אנחנו מעדיפים לשבת מול המחשב ולקרוא מיילים מאשר לשבת עם בן הזוג, אז לא, היא לא חשובה לנו באמת. לא כרגע, בכל אופן. ואם את יושבת ומחכה לטלפון ואהובך לא מתקשר אלייך, גם אם יש לו סיבות טובות, ובכן, הוא כנראה, לצערך, לא בעניין שלך
כמו שעל השיש במטבח נערמים המוצץ של הילד והמצית והמכסה של לכי תזכרי מה, ככה גם בחיים האמיתיים, דברים נערמים לגודל מבהיל כשאין להם מקום משלהם.
הקושי בהורות נוצר כשלא שמנו לב ולא הגדרנו מי הילד ומי ההורה, מי מקשיב ומי קובע, מי אמור לקבל הוראות ומי לתת אותן, מי אמור לתת אהבה ללא גבול ומי אמור לשרוד בלעדיה (כמו שכתבה כל כך יפה דנה ספקטור בטור שלה בסופ"ש האחרון). הקושי בזוגיות קורה לא פעם כשאנחנו שוכחים מה אמור להיות המקום של בן הזוג בחיינו ומכניסים למקומו אנשים אחרים (אמא, חברה הכי טובה, מאהבת) – שיגידו לנו, שירגשו אותנו, שידברו איתנו, שיאהבו אותנו
האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?
שנים חשבתי על הפרדוכס הישן הזה. שנים. ויום אחד, ממש לאחרונה, הבנתי שכן, הוא יכול. יותר מזה, הוא כבר עשה את זה. הוא ברא אותנו. ואז אמר לנו: יאללה, תרימו.
זה קורה לי מדי פעם. האמונה הזו שהדברים יכולים לקרות רק כי אני רוצה שהם יקרו. חוסר הנכונות להסתכל למציאות בעיניים כי היא לא נעימה מספיק, לא יפה מספיק. לא מעודדת מספיק.
ואז אני מתחילה בפרשנויות מקלות. כאן נכנסים כל ה"זה לא הוא, זו אני" למיניהם. ההתעלמות. ההדחקה. ההשתקה של הקולות הפנימיים שמזהירים מבפנים, שאומרים שטעיתי בקריאת המפה. האמירה עליהם ש"אלה רק פחדים". בקיצור, מדובר במצב רגשי שביני לביני אני מכנה "אופטימיות ממארת".
והאופטימיות הזו, שאינה קשורה למציאות, שונה להפליא מאופטימיות אמיתית. יותר מזה: כשאופטימיות ממארת מופיעה, היא מתנהגת כמו גידול: משתלטת על הקרקע העשירה שסביבה, וחוסמת את האופטימיות האמיתית מלהתפתח.
רק שמגיע הרגע שבו כל זה לא עובד יותר. שבו השיחה הבאה שלך עם עצמך צריכה להיות על השאלה : "למה את לא מדברת". למה את לא מוכנה לחשוף את עצמך באמת, כמו שאת. למה את מוכנה לתת לעצמך להיחשף רק כשאת לא יכולה יותר להחזיק את החליפה בחתיכה אחת. למה לא קודם. ממה את מפחדת?
ובתוכי אני יודעת ממה אני מפחדת: ראשית, מהחשיפה עצמה. מעצם הרעיון לחשוף משהו שהוא כמוס ועדין אל השמש הקשה שבחוץ. כאילו מוטב לשמור אותי קרוב לחזה. כי מה כבר שלי בעולם חוץ מהסודות שלי.
ושנית, מהפגיעה. כי אם יש בך רגשות עדינים, או להבדיל – מחשבות לא אסתטיות, ותשימי אותם על החזה, בגלוי, הרי שמייד תהפכי למטרה מהלכת. ומה ימנע מהציידים לתקוע לך חץ היישר בעקב אכילס שלך, אם את הולכת ומנפנפת בו?
ושלישית – מהדחייה. כי אם את יודעת שמה שאת זה לא מה שהיית אמורה להיות – שהיית אמורה להיות הרבה יותר טובה מזה, ומה את בכלל מתעסקת בקטנוניות הזו, בילדותיות הזו, בתובענות הזו, בצרות העין ובקנאה – הרי שברור שמי שיראה אותך במערומייך יגיד שכזאת הוא לא רוצה.