ינואר 2013

ה קורה לא רק אחרי בגידה, אלא גם אחרי ריב גדול מכל סוג שהוא, אחרי התפרצויות רגשיות, אחרי חשיפת צד חדש אצל אדם קרוב. כשאנחנו רואים משהו שלא ראינו קודם, האינסטינקט המיידי הוא לבחון לאור זה את העבר. אוקיי, מה זה אומר בעצם? שגם כשאמרת לי שאת אוהבת אותי ומקבלת אותי כמו שאני, בעצם כמסת בלבך ביקורת עלי? שבכל פעם ששכבנו בעצם חשבת עליה? שכשהיה נדמה לי שאנחנו ביחד, כל כך ביחד, בעצם חשבת עלי מחשבות רעות? כשהיינו חברות כל כך טובות, בעצם כבר דיברת עלי עם אחרות? ההבנה החדשה גורמת לנו לפקפק בעצמנו. ביכולת שלנו לקלוט את המציאות. היא מרסקת לא רק את מי שאנחנו היום, אלא את מי שהיינו. וזה כואב, ומבלבל, ומערער.

כשאני כותבת את זה, אני פתאום מבינה מה יושב בבסיס הביקורת, ומה גורם לה להיות אבן נגף קיימת ועקשנית כל כך ביחסים, למרות שאנחנו שונאים לקבל אותה ואפילו לא נלהבים במיוחד לתת אותה. ומה שיושב בבסיס הוא פחד. לא תמיד מודע, אבל תמיד קיים. ולא סתם פחד, אלא פחד מתוצאה לא טובה, שתפגע בנו או במישהו שאנחנו אוהבים.

קסמה של העמימות הוא פשוט: הוא מחזיק בתוכו את כל האופציות, לא ממומשות. כל עוד אני לא נבדקת, אני בחזקת בריאה. כל עוד לא ביקשתי, התשובה החיובית עדיין אפשרית. כל עוד אני לא מציגה את מה שכואב לי כמו שהוא, עדיין לא חטפתי דחייה בפרצוף. כל האופציות פתוחות, הטובות והרעות, הנעימות והמכאיבות. וקל לי עם זה יותר, כנראה, מאשר עם לחטוף לפנים אופציה בהירה וחד-משמעית שאינה לטעמי.