כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
כולנו נוטים לכעוס על המציאות כשהיא מכניסה לנו בוקס בעין; כשהיא לא מה שציפינו שהיא תהיה. אנחנו כועסים על טעויות שעשינו או שנעשו כלפינו, מתעקשים לשאול מה היה קורה אילו, להיצמד לתסריט שדמיינו. אנחנו רק שוכחים שאם כבר פותחים את האופציה, המציאות היא לא רק לא התסריט שרצינו – אלא גם לא הרבה תסריטים אחרים. שכמו שלא קרו הדברים שקיווינו להם, כך גם לא קרו דברים אחרים, עוד פחות מוצלחים ממה שקרה בשטח. שכמו שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב – כך גם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
אז למה באמת להישאר איפה שלא כייף? למה להישאר איפה שלא עונה לציפיות שלי? למה לא לרוץ מיידית למקום שבו נעים לי ונוח לי? אני שואלת, והתשובות מגיעות.
להישאר כדי להתאמן במחויבות. להישאר כי כשאני נוגעת באדם או במשימה או ברעיון, קורה להם משהו, והמשהו הזה הוא גם באחריותי.
להישאר כדי לגלות שאני חזקה יותר משנדמה לי, עמידה יותר משנדמה לי, פחות תלויה בכל ה"בלי זה אני לא יכולה", בתכניות שעשיתי מראש. להישאר כדי לגלות שאני יכולה לשאת בלגן. ריחוק. ביקורת. לעג. זה לא נעים לי, אבל עובדה, הנה אני כאן. שרדתי כדי לספר.
אני לא רוצה יותר לנצל את הזמן, כמו שאני לא רוצה לנצל אף אחד ושום דבר אחר. די לי בניצול. לא רוצה יותר להסתכל על הזמן שלי – המתנה המוזרה הזאת, שקיבלתי בהשאלה ואין לי מושג מתי תילקח ממני – כעל משאב שצריך לחטוף ממנו בטרם ייגמר. לא רוצה לכבוש בו שטחים ולהכריז עליהם "פנאי, שטח סגור" לפני שאחרים יכבשו. להגן עליו כדי שלא ייקחו ממני, להשתמש בו כדי שלא יחלוף לו סתם כך. לחסוך אותו שלא יחסר. לא רוצה עוד לראות את עצמי קופצת באוויר לחטוף בשיניים עוד רסיס זמן, כמו כלב אחרי עצם.
אני לא רוצה להשתמש בזמן. לא רוצה לעשות בו מניפולציות. לא רוצה לחלק אותו למקטעי דקות מתוכננים היטב, שבהם אפשר להספיק גם וגם וגם.
שום דבר לא מובן מאליו, וזה הקושי, וזה המזל. קושי, בגלל הפחד לאבד את מה שכל-כך ברור לי מאליו שישנו. הזכירה המתמדת שהכל מוטל בספק, הכל יכול להשתנות מחר, הידיעה שכל מה שנדמה לי שהוא שלי בזכות – הוא שלי רק בחסד, ויכול להילקח ממני מחר.
והמזל, כי הזכירה הזו מאפשרת לי להודות על החסד. ליהנות ממנו. ומפני שאם שום דבר לא מובן מאליו, הרי שאפשר לשנות הכל, כל הזמן. כי כלום לא כובל אותי: לא דפוסים, לא רכוש, לא יחסים. כולם לא מובנים מאליהם, כולם יכולים להיעלם מחר. כולם, חוץ מהדבר העמום והלוהב והיוצר הזה שבתוכי.
הלקאה עצמית היא אלימות. היא לא מופנית כלפי אחרים אלא כלפי עצמנו, אבל זו עדיין אלימות. ויש בה התעקשות להכאיב, להכות שוב ושוב במה שכבר פתוח ומדמם ממילא, למקד באופן כירורגי את ההצלפה במקומות הכי רגישים. וכמו פרצי אלימות אחרים, היא מרגישה באותו רגע כמעט בלתי נשלטת. כאילו עד שיכלה הכעס אי-אפשר להפסיק, אי-אפשר לקחת צעד אחורה. זו התפוצצות – כמו זו שקורית כשאנחנו מתפוצצים על בן הזוג, על הילדים, על ההורים – רק שהפעם המטרה היא עצמנו.