כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
אני יודעת אין דרך להתמודד עם זה חוץ מלחכות. רק להבין שעד כמה שאני רוצה להשאיר את התאונה הזו מאחוריי, עם התחושות הבלתי נסבלות של אשמה ואחריות (כן, אני יודעת שאני לא אשמה, אבל אני הסעתי, וההסעה לא נגמרה מבחינתי) ולצאת אל החצי השני של החיים שלי – התאונה עוד פה. והיא תהיה פה עוד הרבה זמן. כי ההחלמה לוקחת זמן, ולא בטוח ששום דבר יסתדר. והתחושה הזו, שאין פיתרון קל או מובטח אלא רק המתנה, מייאשת אותי. אני דואגת ומפוחדת וכל כך לא שקטה.
כבר היינו בכביש המהיר, חמש דקות לפני היעד. ואז קלטתי משהו שלא ייאמן בשום צורה: מכונית עפה באוויר מולי, מעל אי התנועה שמפריד ביני לבין הנתיב הנגדי, ישר לתוך המסלול שלי.
מהרגעים הבאים אני זוכרת פלאשים: אותי ואת הבן שלי צועקים יחד: "מה זה?". את הלחיצה על הבלמים, יודעת שלא אצליח לבלום בזמן, מנסה בכל זאת. את הרעש החזק, ואת השקט האיום מאחוריו, כאילו כל הקולות נשאבו מהעולם. את העשן במכונית, את המחשבה שאני חייבת להוציא את כולנו מהאוטו לפני שהוא נשרף. את הדלת שלי שלא נפתחת.
כי אם אני מסתכלת על הרגעים שבהם אני מוצפת, שאני לא יכולה יותר, שזה פשוט יותר מדי בשבילי – אני מגלה משהו מדהים: מה שמציף אותי שם זו לא המציאות, שבה אני בהחלט יכולה לעמוד, אלא ההשתמעויות שאני מייחסת לה. כשאני אומרת "כתבה גדולה", אני מרגישה שזה משהו שאני יודעת לעשות טוב. אבל 'פרוייקט'? הו, כאן אני כבר מתה מפחד מיותר מדי עבודה (שתמוטט אותי! בחיים אני לא אספיק!) ומעיניים בוחנות שייתנו לי ציון לא מספיק. וכשאני עומדת מול הכיור המלא מה שקשה לי זה לא לשטוף כפיות, ואפילו בהמוניהן: מה שמציף אותי וקשה לי אלה תחושות הבדידות והעומס; התחושה שאין מי שיעזור לי, זיכרון המטלות הנוספות שעוד מחכות לי.
נשים מבטאים את עצמם. זה הכל. זה מה שהם עושים כשהם כועסים, וזה מה שהם עושים כשהם שמחים. זה מה שהם עושים כשהם שונאים, כשהם נעלבים, כשהם ממוקדים וכשהם פזורי דעת. אנשים מבטאים את עצמם, את רגשותיהם ומחשבותיהם, וזה לא קשור אלינו. לכל היותר אנחנו טריגר שמעיר בהם כעס או כאב, תחושת חוסר ערך, שמחה או אהבה. זה לא קשור אלינו אפילו כשנדמה להם שזה כן – למשל, כשהם מתעבים אותנו (כנראה יש בנו משהו שמעיר אצלם תחושה של דחייה וכעס), או כשהם מתאהבים בנו (כנראה יש בנו משהו שמעיר אצלם היזקקות, חום ורצון להתקרב).