זה יותר מדי בשבילי

פוסט על הדרך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, עד שהיא תפסיק להשחיר

שמונה בערב. אני עומדת מול כיור מלא, ולא יכולה יותר.
כדי לסבר את האוזן (כלומר, כדי לתרץ תירוצים), יצוין שזה עתה חזרתי משלוש שעות של הסעות. שאת כל מקטע הדרך האחרון ביליתי בלכעוס על אחד הילדים. שעוד יש לפני שיחת ייעוץ שרק מתחילה בשעה תשע. שאני קרועה מעייפות אחרי יום שהתחיל בחמש בבוקר, ולא נראה שעומד להסתיים אי פעם. ועכשיו, בתום התירוצים, הנה העובדות:
אני עומדת מול כיור מלא, ולא יכולה יותר.
***
אז אני עומדת מול הצלחות והכוסות והכפיות המלוכלכות, ותמהה איך זה שתמיד יש כל-כך הרבה כפיות מלוכלכות (יכול להיות שהן  מתרבות כשאף אחד לא רואה?  כאילו, איכככס, יחסי מין אצלי בכיור. מצד שני, הן בטח ישנות כפיות אחר כך). כלומר הייתי תמהה, אם לא הייתי עסוקה כל כך ברחמים עצמיים. בתחושה שהכל עלי. שאף אחד לא רואה ולא עוזר ולא נותן כתף. שאיך קרה שאני צריכה לעשות כל-כך הרבה דברים בכל-כך מעט זמן. על כך שזה לא אפשרי, העומס הזה שסידרתי לי. גדול עלי. יותר מדי בשבילי. וככל שאני חושבת את המחשבות האלה, הכיור נהיה גדול יותר ואני נהיית קטנה יותר. עוד רגע ולא אגיע בכלל לכיור, וכל ערימת הכלים פשוט תתמוטט ותקבור אותי תחתיה.
ואז, פתאום, אני נזכרת בשיחת ייעוץ שהייתה לי כמה ימים קודם עם אשה מקסימה אחת, שסיפרה לי על התסכול שחשה מול הילד שלה. על איך הכל עלה לה, הרגיש לה טו מאץ', איך היא חשה חסרת אונים וקטנה ולא יכולה יותר. ואני ייעצתי לה בחוכמה רבה (אני תמיד יותר חכמה על אחרים) לחזור לאותו רגע של קושי, ולשאול את עצמה מה באמת קורה שם. "תעשי 'פריז' לתמונה, ותעלי למעלה, להשקיף מגבוה", הצעתי לה. "מה את רואה משם? אשה מבוגרת ומלאת יכולות, וילד אחד מלא מרץ. זה הכל. שום דבר מעבר לזה".

תורת ההגדרה

ואז, ברצף אסוציאטיבי (פוסט נפרד יוקדש פעם לאסוציאציות, ואיך הן מראות לנו חיבורים שלא ידענו על קיומם) אני נזכרת בשיחה עם ע', העורכת שלי, שותפתי לספר וחברה אהובה עד מאד.
"את זוכרת שפעם אמרת לי שאסור לדבר איתך על פרויקטים בעיתון?" הזכירה ע'. "אמרת לי שרק המילה 'פרויקט' גורמת לך להרגיש חוסר אונים. ביקשת ממני להגיד רק 'אני מבקשת ממך להכין כתבה גדולה'. אז עכשיו כבר אפשר לבקש ממך פרויקטים חגיגיים, או שמותר לי לבקש רק כתבות קטנטנות שבמקרה כוללות עשרות מרואיינים ומתפרשות על שבעה עמודים?"
וכשאני מצחקקת לעצמי, מודה לאל על ההתקדמות שעשיתי, ועל כך שכבר אפשר היום לבקש ממני פרויקטים בלי שברכיי יסבלו מפיק חמור, אני פתאום מבינה שזה בדיוק אותו דבר. שהיכולת להתמודד עם מה שקורה עכשיו, מותנית ביכולת להסתכל למציאות בעיניים, כמו שהיא, בלי להלביש עליה הררי משמעויות. פשוט ככה.

לא המציאות, אלא ההשתמעות

כי אם אני מסתכלת על הרגעים שבהם אני מוצפת, שאני לא יכולה יותר, שזה פשוט יותר מדי בשבילי – אני מגלה משהו מדהים: מה שמציף אותי שם זו לא המציאות, שבה אני בהחלט יכולה לעמוד, אלא ההשתמעויות שאני מייחסת לה. כשאני אומרת "כתבה גדולה", אני מרגישה שזה משהו שאני יודעת לעשות טוב. אבל 'פרוייקט'? הו, כאן אני כבר מתה מפחד מיותר מדי עבודה (שתמוטט אותי! בחיים אני לא אספיק!) ומעיניים בוחנות שייתנו לי ציון לא מספיק. וכשאני עומדת מול הכיור המלא מה שקשה לי זה לא לשטוף כפיות, ואפילו בהמוניהן: מה שמציף אותי וקשה לי אלה תחושות הבדידות והעומס; התחושה שאין מי שיעזור לי, זיכרון המטלות הנוספות שעוד מחכות לי.

הסיפורים שאנחנו משמיעים לעצמנו

ומה שמשותף לכל ההשתמעויות הללו, המציפות והמכלות, הוא דבר אחד: הן לא המציאות. הן מחשבות גרידא – מה שמכונה בשפת שיטת המגירות – "דמיונות". כל ההשתמעויות הללו, כשמן כן הן: סיפורים שאנחנו משמיעים לעצמנו. סיפורים שכוללים בדרך כלל יותר מדי עבר ("זו לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה! תמיד הוא היה ככה!") והרבה יותר מדי עתיד ("יש לי עוד כל כך הרבה על הראש! בחיים אני לא אצליח. אין לי שום סיכוי"). סיפורים שכורכים יחד עובדות שאין ביניהן שום קשר. סיפורים שלוקחים אישית דברים שאין בינם לבינינו דבר וחצי דבר. סיפורים שמפרשים את המציאות, אך בשום פנים ואופן אינם המציאות עצמה.
אם הסיפורים האלה היו מעצימים אותנו ומעניקים לנו כוחות – ניחא. אלא שהם לרוב עושים בדיוק ההיפך: מחלישים אותנו. מקטינים אותנו. גוזלים מאיתנו את הכוחות. במקום להתמודד עם המשימה שעומדת בפנינו – אבן קטנה שיש להרים – אנחנו מוצאים את עצמנו מרימים באותה הזדמנות שק שלם של אבנים שבכלל לא קשורות. וככל שהכובד שעל כתפינו גדל, כך קשה לנו יותר לבצע את אותה משימה ספציפית שלשמה התכנסנו – לכתוב כתבה, לערוך טיפול, להגיב לילד, לרחוץ כלים.

"פריז" ולמעלה

ואני לא רוצה ככה יותר. לא רוצה את הקושי, ולא רוצה את הסיפורים. ולכן אני מזכירה לעצמי להשתמש בפטנט הנפלא שנתתי ללקוחה שלי: 'פריז ולמעלה'.
אני רוצה בכל רגע של הצפה רגשית לעצור לרגע את התמונה, לעלות בדמיוני למעלה (כן, יש גם שימושים טובים לדמיון) ולשאול את עצמי: מה באמת קורה כאן? מה באמת נדרש ממני ברגע הזה? לא, לא ברגע הבא. וגם לא ברגע הקודם. מה קורה כרגע? מה עכשיו?
ואז – פשוט לעשות את זה. את מה שנדרש כרגע. בלי פרשנויות, בלי השתמעויות, בלי סיפורים. צריכה לכתוב? תכתבי. בלי לשאול את עצמך מי יראה את הכתבה אחר כך ואיך תעמדי בלוחות הזמנים. הרי לא תצליחי להתקדם מהר יותר אם תתעסקי בכמה הרבה יש לך לעשות. בדיוק להיפך. צריכה לטפל? תתרכזי בטיפול, וזה לא משנה מתי קמת בבוקר. המחשבות על כך רק יעייפו אותך יותר. יש כלים? תרחצי אותם, או שאל תרחצי אותם. אבל מה זה קשור לכמות העבודה שלך או ליחסייך עם בני משפחתך?
כי המציאות היא רק המציאות, והיא תמיד כבדה פחות ממה שהיא תהיה אם נוסיף עליה עוד אבנים של השתמעויות. ואני? אני בוחרת בקל.

ומשהו על תטא הילינג:

יש לא מעט שיטות שמאפשרות לזהות דפוסים מחשבתיים שתוקעים אותנו – כמו הדפוס של הצפה רגשית. אבל מה שאני אוהבת בתטא-הילינג, אותה שיטת טיפול שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש, הוא היכולת לשרש (כלומר, להוציא מהשורש) את הדפוס מרגע שזוהה. לשם כך, חשוב לברר מה בדיוק מניע את ההצפה; מה גורם למפלס הרגש לעלות, ובהתאם – למפלס המסוגלות לרדת.
ברגע שזיהינו, אפשר "להוריד" אלינו, ממש כמו שעושים הורדה למחשב (ותודה לניצה יניב, מורתי, על האנלוגיה ועל הקורסים המופלאים שלמדתי אצלה) תוכנה חדשה, שתפעיל את המחשב הפנימי שלנו מחדש.
למשל, אם מה שמביא את ההצפה הרגשית הוא חוסר יכולת להבחין בין מציאות לבין מחשבות נוספות – עושים "הורדה" של יכולת להבחין בין מציאות לדמיונות, בין הרגע עצמו להשתמעות.
באותה הזדמנות, אפשר "להוריד" איכויות נוספות: למשל – שקט, בהירות, שלווה. ואם כבר, אפשר גם לשלוף (כמו שטכנאי מוחק תוכנות) אמונות כמו "אני לא מסוגלת", "אני חסרת אונים", "אני רגשנית מדי".
אז זה מה שאני עוצרת עכשיו ועושה. מורידה, מנקה, שולפת. עושה סדר מחדש, שיעזור לי להבחין בין העובדות לפרשנות, בין האמת לדמיון. שיאפשר לי ללכת צעד צעד, בשביל נקי ומנוכש מעשבים שוטים של אמונות מציפות.

וכשזה מה שקורה, מה שנשאר זו אמת פשוטה.

Bookmark and Share
הפוסט הזה פורסם בתאריך הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות, כללי עם התגים , . קישור קבוע.

One Response to זה יותר מדי בשבילי

  1. says: יעל רוזמן

    בוקר טוב מור ושבוע חדש ונפלא. כרגיל מרתק . והצעה להורדה שעזרה לי מאוד. "תמיד יש לי עזרה." איזו תחושה נפלאה זו לדעת שאנחנו לא לבד עם המטלות שלנו אלא מוקפים בעוזרים נאמנים שיחלצו לעזרתנו כשרק נבקש מהם. וכמובן צריך להוריד גם "אני יודעת לבקש בקלות ובפשטות." והם שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>