יוני 2013

כשקשה לאנשים שאני אוהבת – במיוחד הילדים שלי, אבל לא רק – אני צוללת יחד איתם. כשכואב להם, כואב לי. כשהם לא מרוצים, אני לא מרוצה. כשהם בודדים, מרגישים חריגים, מכוסחים עם חבר, נכשלים במבחן או במבחן חיים – אני לא יכולה להוציא אותם מהראש. אני לא נושמת, ולא רק כביטוי: הנשימה שלי נהיית רדודה ושטחית, הלב שלי מתכווץ (בתטא הילינג רואים דברים כאלה), הגרון נחנק.
אני מרגישה צורך נואש שהם יהיו כבר בסדר, וברגע זה: לא רק בשבילם, אלא גם בשבילי. כי כל עוד הם ככה, גם אני ככה. ואני לא יכולה יותר עם הככה הזה.

אני נושאת עמי את צער הפרידה. לא יודעת ממתי. אולי מהילדות בקיבוץ, אולי עוד מקודם (אפילו מבטן אמי לא רציתי להיפרד. נשארתי שם עד סוף עשירי, עד שהוציאו אותי החוצה בכוח).
ומאז אני שם. לא רוצה לסיים. לא רוצה להתעסק עם גינוני פרידה ופרטים אחרונים. זה מעיק עלי. מתיש אותי. מפחיד אותי.
אז אני מושכת, רק עוד קצת, אחרי שהטעם כבר מזמן איננו. שומרת על קשרים ועבודות שאולי לא היה צריך לשמור. נתלית בנוסטלגיה.
או שאני עושה להיפך: נעלמת בלי לומר שלום. ממהרת קדימה, לדבר הבא, שישכיח ממני את מה שהשארתי מאחור. קופצת ראש לתוך התרגשות חדשה. עוטפת את עצמי באדרנלין כדי לא לחוות את הריק הגדול.
אני שונאת להיפרד. שונאת את המחשבה שמה שהיה לא יהיה עוד. שאני נדרשת להמציא את עצמי מחדש, שוב ושוב. זה מערער אותי, גורם לי להרגיש חלשה וחשופה וחסרת הגנה. ואני חושבת שהקושי שלי (אולי של כולם) עם מסיבות סיום נובע בדיוק מזה: מהקושי להתמודד עם סיומים.

מאז שאני אמא אני מנסה לעצור את הסוסים שלי.
זאת אומרת, בכל רגע שהם לא חומקים לי תחת המושכות.
אני מנסה לא לפתור לילדים שלי את העניינים. אני מנסה להיות הצופה האובייקטיבית מהצד. הזקנה החכמה שמחכה שהם יראו לבד שזה לא עובד להם. אני יודעת שאם אני אשתוק מספיק זמן, הם יבואו בסוף להתייעץ איתי.
רק אלוהים, זה כל כך קשה, לעצור סוסים דוהרים.

בזמן האחרון התמקדתי בללמוד לקבל, וזה לא פשוט לי. מודה, מודה, מודה: הרבה יותר קשה לא לקבל. אבל זה לפחות כיווץ מוכר, שאני מתורגלת בו. מצד שני, לקבל? ככה סתם? בלי שמגיע לי? בלי שטרחתי ועמלתי והשקעתי בצד השני? בלי תנאים מוקדמים או פירעון מאוחר? הו, לא. בבקשה, לא. אל תעשו לי את זה. כי אם אתם נותנים לי ללא תמורה וללא תנאים, סתם ככה, זה בטח בגלל שאתם חושבים שאני חלשה ולא מסוגלת. אתם מרחמים עלי, מן הסתם, ואני לא אוהבת את האני שנשקפת לכם מהעיניים. לא, אני גדולה וחזקה ויכולה, ואראה לכם את זה על ידי שאדחה כל נתינה לא מוסברת שלכם, או שאחזיר לכם מיד טובה תחת טובה (נגיד – אשלח לכם פיצה שהכינותי מראש).

להיות אמא למתבגרת זה…לגלות שלעיתים ההבדל בין אופוריה לקטסטרופה הוא חמש דקות * לחוות מחדש אהבה ראשונה… ואכזבה ראשונה * עם תחושת חוסר אונים אפילו גדולה יותר מאשר בפעם הקודמת * לגלות שיש בעולם מישהי שסקיני באמת מתאים לה * להילחם על הזכות להשתמש במראה הגדולה מדי פעם, ולהפסיד בכל פעם * להגיד בהתנשאות: "עוד בזמני היו חולצות בטן וג'ינס בגזרה גבוהה * ולקבל מבט מתנשא לא פחות, שמבהיר לך שאת כל כך המאה הקודמת * לדעת שלא משנה מה את אומרת, בסוף יסתבר שאת לא מבינה כלום

התבוננות משם, מאזור הצוות, מאפשרת לי לחוות עוד שינוי פרספקטיבה שלא פשוט לי. אם עד כה היה לי ברור שהחיים טומנים כאבי גדילה פנימיים, פתאום קיבלתי התנגשות חזיתית עם ההבנה שכמעט כולנו נחווה גם כאב חיצוני, כי ככה זה. החיים הם גם כאלה. ואירועים קשים הם לא חריגה, הם הנורמה. הם קורים כמו שקורים אירועים שאנחנו קוראים להם "משמחים". ואם היה נדמה לי בעבר שכל מה שאני צריכה זה לחמוק בין הטיפות של החיים, בזריזות ותוך הקפדה על כללי הבטיחות, ואצליח להימנע מלהירטב – היום אני מרגישה שזה לא כך. יש גשם כמו שיש שמש, ושניהם ביטויים לגיטימיים ונורמאליים של החיים. ונכון, לא נעים במיוחד להיקלע לסערת ברקים, אבל זה לא הופך אותה למשהו בלתי מתקבל על הדעת