יולי 2013

רגע של וידוי: כל החיים ערכתי מבחנים קטנים, בלתי מורגשים, לאנשים שאני אוהבת. בדקתי בני זוג כמה הם באמת בעניין. כמה הם מצליחים לנחש אותי. כמה איכפת להם. כמה הם בני אדם, כמה הם חברים, כמה הם מסכימים לספוג ממני בלי לברוח. ערכתי מבחנים להורים שלי ("אז את יכולה לבוא לשמור לי על הילדים בהתראה של חמש דקות?" "אתה יכול לתת לי הלוואה?" "תמשיך לדבר איתי גם אם אהיה איתך נאסטי לגמרי?"). ערכתי מבחנים לחברות שלי ("האם תהיי לצידי כשאצטרך עזרה? גם אהיה מרוכזת בעצמי לגמרי? האם תמשיכי לאהוב אותי גם אם אגלה לך דברים איומים ונוראים על עצמי?").

שליטה מתוך חרדה היא שליטה מדומה. היא שליטה שיודעת בתוך-תוכה שאין לה מושג מה היא עושה. ולכן היא רק עושה יותר חזק, יותר מרובע, יותר אובססיבי, כדי שמשהו מכל הכדורים שהיא אולי יפגע

כי משהו קורה בזמן האחרון. לא ברור מה, אבל שוב אותה תחושת זמזום מתחת לרגליים. לוחות טקטוניים מתכוננים לזוז ולהתחבר. זרם עז של משאלות מתגשמות מזיז אותי, סוחף אותי כמו נהר שוצף. אחרי שנים של לאט, הדברים פתאום קורים מהר. ממש מהר. מהר מדי.
וכן, אני יודעת, הם רק דברים טובים. אז איך זה שאני מרגישה כל כך מכווצת פתאום, כל כך מתגוננת? איך זה שבמקום ליהנות מכך שכל מה שרציתי מתחיל להתגשם, אני כל כך מפוחדת? ואני מפוחדת. לא רגילה לשפע הזה. יודעת להסתדר עם מחסור וצמצום מצוין (שפת אמי ואבי, שפת סבתא מברלין וסבא מבית הערבה). אבל שפע? ככה בקלות? איך מסתדרים עם זה?

תודה לשלי, ותודה לפייסבוק. אנשים שפגשתי כאן – קוראים וכותבים – הפכו חשובים לי. ובסופו של דבר, אולי זה הכי חשוב: היכולת לרגע להיות קשורים, להביא זה לזה נחמה והבנה ומשמעות. ואם הדרך החדשה היא לא להיפגש בכיכר השוק אלא בדף בפייסבוק, סו בי איט