אוגוסט 2013

העין שלי קלטה אותו ברגע, עוד לפני שהבנתי מה היא רואה. ישבתי בצד עם הסלולרי, כאילו בענייני עבודה, באמצע חופשה משפחתית מפרכת. ואז ראיתי אותו בזווית העין. בחור שהייתי מאוהבת בו מעל הראש לפני מיליוני שנים.

(כלומר, רגע לפני שנהייתי חברה של הדייג. מיליוני שנים, כאמור). ועוד לפני שהבנתי מה אני עושה ניתקתי את השיחה ומיהרתי לתפוס אותו לפני שהוא נעלם במעלית. בשביל מה בדיוק? לא ברור (והשיחה המביכה להפליא, שהסתיימה תוך שנייה וחצי, הוכיחה את זה). לא היה לנו על מה לדבר. שום דבר ממה שהיה שם לפני עידן ועידנים לא התקיים יותר, אפילו לא ברמז. אז למה קמתי ומיהרתי אליו? הרגלים ישנים מתים לאט. זו התשובה, אני חושבת

להגיד "את יפה היום", זה לומר: "ראיתי אותך, הסתכלתי עלייך", למרות שמקובל להשפיל עיניים ולא לעבור את המחסום של הצד השני. ולהגיד "אני אוהבת אותך", זה לא לפחד מפגיעה. ולא לפחד מחשיפה. לא לפחד מלגעת עור בעור, לב בלב

תמיד חשבתי שאנחנו מנמיכים ציפיות מפחד האכזבה או מפחד שנגלה שאנחנו לא ראויים – אבל זה עמוק יותר: אנחנו מנמיכים ציפיות כי לא עלה בדעתנו להגביה אותן. ציפיות גבוהות לא נראות לנו שייכות אלינו, אלא למישהו אחר: מסוגל יותר, ראוי יותר. זה לא שאנחנו פוחדים שהציפיות לא יתגשמו: ברור לנו שהן לא יתגשמו. לא אלה, הגדולות והשוות באמת.

חשבתי על הבדידות. על כך שכשאת יודעת שאת לא מי שאת נראית, את לבד עם השדים שלך. שאת כל הזמן חוששת שמישהו יגלה מה מסתתר מאחורי הכסות הצחורה.
וחשבתי על חוסר הביטחון. על כך כשאת מסתירה את החלקים האפלים שלך, את אף פעם לא בטוחה שמי שאוהב או מעריך אותך, ימשיך לעשות זאת כשהוא יידע שאת כזו. כשאת מסתירה, את מרגישה תמיד על תנאי