כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
פתאום קלטתי שהאמונה שהטוב נמצא בכמות מוגבלת היא הסיבה לכל כך הרבה פחדים שאני נושאת בתוכי, מטפחת אותם כמו נוסע שמיני בתוך הבטן.למשל, הפחד שאם ממש טוב לי עכשיו, זה אומר שתיכף יבוא משהו רע. רק כדי לאזן את העניינים. שהרי לא ייתכן שלאורך זמן יהיה טוב. משהו חייב להשתבש, ולו רק לשם האיזון הקוסמי.
או האמונה שאם די טוב לי עכשיו, מוטב שלא אנסה להפוך את זה לטוב יותר, כי הלו, בייבי, דונט פוש יור לאק. עכשיו הכל בסדר? יופי. שבי בשקט
אני נושאת עמי את פחד הדחייה. נושאת לכל אשר אלך את נוף האלם שנשאר מאחור כשאף אחד לא מדבר איתך יותר. אפילו המחלה המשונה שקיבלתי (אור-טי-קר-יה. כמה פיוטי. כמה מגרד) מזכירה את אלה שהיו זורקים בימי התנ"ך מחוץ למחנה – נושאי המחלות המגרדות, המידבקות (שלי לא מידבקת, היא אוטו-אימונית. אני תוקפת את עצמי. שוב ושוב. כאמור, כמה פיוטי, כמה מגרד).
ילדים שלכם הם כמו חתול ועכבר. איך גורמים להם להתקרב?
• כל דבר שהילדה מקבלת – אחותה רוצה גם. איך מפסיקים את הסחרור?
• הילדים רק דורשים ודורשים. יכול להיות שזה קשור לקנאת אחים?
מקנאה ותחרות – לאהבה ופרגון
ה"לא נעים לי" אומר בעצם: "לא נעים לי לפגוע בך". או במילים אחרות, כשאני רק מעלה על דעתי את הרעיון לפגוע בך, זה עושה לי לא נעים בכל הגוף. ואני מוכנה לוותר על טובתי המיידית כדי לא לגרום לך להרגיש לא טוב.
ה"לא נעים לי" אומר, בפשטות, שאני מבינה שאנחנו קשורים. שאנחנו מערכת. שיש בינינו רצון – לא לפגוע, אפילו להיטיב. ועצם הידיעה הזאת מונעת ממני להעדיף את צרכיי, אם אני מעריכה שהמחיר יהיה פגיעה בצרכיך.
כשאני מאמינה בחלונות הזדמנות, אני באותה מידה מאמינה שבלעדיהם אין דרך לעבור הלאה. אני מאמינה – אם לעשות את זה כלכלי – שהחיים שלי הם תכנית חיסכון עם נקודות יציאה. פספסתי נקודה כזו? עלי לחכות לחודש הבא, לעוד שלוש שנים, לגלגול הבא. כי האמונה בחלונות הזדמנות אומרת שמה שלא יקרה עכשיו כבר לא יקרה, ואז אוי ואבוי.