כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
בזמן אמת, כך אני מבינה, אני מבינה רק חלק מהדברים. לא קולטת הכל, כי מי בכלל יכול. ובזמן שאחרי האמת, מתחילים הסיפורים. והם כמו תקציר שאני עורכת לעצמי כדי לזכור ולא לשכוח, לתקוע מסמרות למען העתיד: ככה אל תעשי יותר. מזה נפגעת. פה אל תדרכי. ולהבדיל – זה מה שאת מחפשת, זוכרת? ואם לפני שבוע כתבתי על שביל הפירורים שהילדה שהייתי פיזרה מבלי משים, הרי שהסיפורים שלי הם חוט אריאדנה חצי מודע: מפה ליציאה מהמבוך. וכמו מפה הוא לא המציאות אלא תקציר שלה; צבעים וסימונים ולא הדבר עצמו.
אשה שאני עכשיו קצת נבוכה בילדה שהיא הייתה פעם.
כשכולם פוצחים בסיפורי ילדות על איזה קטעים הם היו עושים, וכאלה? אז בזמן שהקטעים האלה התרחשו אצלנו בקיבוץ, אני בטח הייתי בחדר. עם ספר ביד. מתה להיות חלק מההתרחשות אבל לא מצליחה לצאת מעורי. לא מחוץ לכיתה, בכל אופן.
אתם שואלים את הילד איך היה בגן, והוא עונה: "כייף". איך יודעים איך באמת היה לו?
המתבגרת עושה ברוגזים וטורקת דלתות. איך מלמדים אותה לדבר?
הילד מפתח חירשות זמנית בכל פעם שאתם פותחים את הפה. איך גורמים לו להקשיב?
אני שואלת מה האורטיקריה שלי מבטאת במקומי, כי אני לא מעזה. ואני חושבת שאולי את הכמיהה למגע. שהיא מבטאת את הצורך המצטבר של ילדת לינה משותפת, שגדלה בתרבות לא נוגעת, לא מחבקת, שומרת דיסטנס. כי האורטיקריה לא מקשיבה לנורמות: היא דורשת מגע, ועכשיו. היא מכריחה אותי להרגיש את העור שלי, את זה שאני כל כך רוצה להימלט ממנו לפעמים
נתק. זה השם השני שלי. השלישי, אגב, הוא געגועים. כזו אני: חותכת ומתגעגעת. מפנה את הגב, אבל לא מסוגלת לא להפנות את הראש אחורה.
חותכת באבחה. בלי הודעה מוקדמת, כי לפתע – בלי להודיע לי מראש – הדברים מגיעים למסה קריטית שאני לא יכולה לעמוד בה. מילה לא במקום, התנהגות פוגעת, ולפתע שצף דחייה ועצב, חרטה ואשמה, כמו קצף עכור מעל אש לוהטת, ואני כולי גולשת ולא יכולה יותר.