כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
כל כך אני שונאת פרידות מפתיעות, שלא פעם אני לא נותנת להן להתרחש. הו, לא, אותי לא יפתיעו. אם אני רק מזהה סימני התרחקות, אני עוצרת מייד, מחשבת מסלולים מחדש ומחליטה: מכאן אני יורדת. אני אקבע את העיתוי והמקום. בלי הפתעות, ובלי המשכים בלתי ברורים. אני מוצאת הדים לגישה הזו בקליניקה, אצל נשים חזקות שאומרות לי: "אותי לא עוזבים", "אני תמיד עוזבת קודם".
כשאני עוצרת לחשוב על זה רגע, עולה לי הבנה מפתיעה: שמה שמלחיץ אותי הוא איך לשמור על הפער בין מה שאני יודעת עלי, למה שאחרים יודעים עלי. איך להגן על חומותיו של האזור המפורז הזה שביני לבין כולם. שאני מתה מפחד מהרגע שהוא יתמוטט ושליחי ה"כולם" ירוצו אל עיבורי העיר שלי; ויגלו שהיא בקושי כפר.
הסעות. חוגים. בישול. חינוך. טלפונים. סידורים. קפיצה לרופא. קפיצה לחבר. קפיצה וקפיצה וקפיצה… כל היום התרוצצת – ובכל זאת לא הספקת לקרוא סיפור, לשחק עם הילדים, לדבר איתם רגע. אוף… מה עושים עם הזמן שאף פעם לא מספיק? מספיק בקושי: איך מוצאים זמן להיות ההורה שהתכוונו להיות? צילום: סטודיו ליליז יום ה', 30.1.14, בשעה 20:30 …
ם יש אמונה שנתתי לה לעשות שפטים בחיי יותר מדי זמן, הרי היא זאת: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". עשיתי את זה בכל תחום: בעבודה, בלימודים, בכלל. האמנתי שאם זה קל לי, זה לא שווה. אם לא התאמצתי, אני ראויה להשיג יותר מזה. כי אם את רק מתענגת, זה לא מספיק עמוק.
אנשים עסוקים בחובות כי ככה הם יוצרים קשרים וחיבורים. כי כשאני נותנת, נדמה לי שאני יוצרת ביני לבין האדם שנתתי לו חבל של מחויבות; חיבור בלתי נראה שקושר אותנו זה לזה. אני מחייבת אותו – לפחות בדמיון שלי – לקחת אותי בחשבון. אני יוצרת קשר. עקום, מפותל, בעייתי – אבל קשר. והקשר הזה גורם לי להרגיש שאני לא לבד.