אפריל 2014

עם המושג "אמא טובה" אני מנהלת רומן ארוך ומיוסר. מנסה ללכוד אותו, לתפוס אותו, ללבוש אותו עלי ולהרגיש בנוח. וכמה שאני לא משתדלת, הוא חומק ממני ומתלבש על אחרות.
ואני רואה כאלו מסביבי: אימהות טבעיות. אימהות מלידה. נשים שרק רצו ללדת ולהישאר בבית עם הילדים. כמה קינאתי בהן אז, אחרי הלידות – בשלווה הזאת שאפפה אותן כשהיה להן תינוק בידיים. בחופשיות שבה הן נתנו לילדים חולים (או רבע לחולים) להישאר בבית, בלי ההתלבטות המייסרת ("אולי בכל זאת ננסה לשלוח לפעוטון ונראה מה קורה?"), בלי לחשוש באנוכיות לחופש שלי לכתוב, לעבוד, להיות.

באמת הכל בסדר. הכל יש. ובכל זאת אני מוצפת כל כך בתחושה של "לא משהו". אין טעם. אין ריח. אין כוח. לא בא לי. ואני עושה כרגיל, ופה ושם אפילו נהנית, אבל אז זה עובר והצרימה חוזרת. ומכיוון שהכל כל-כך בסדר אני אפילו לא יודעת איפה לשים את האצבע, איפה לתקוף, איפה להתגונן.

בפסח הזה אני לא מנקה חמץ. אבל אני כן מנקה את כל ה"אולי זה עוד יקרה".
לא מטאפורית. באופן אמיתי לגמרי. אני עוברת בחדר הילדים ומוציאה את כל המשחקים שכבר לא נשחק בהם. את הספרים שכבר לא אקריא להם. בלי לשים לב, שעת החסד המצומצמת של הילדות מוקדמת פרחה לה. מדהים איך החיים קורים בזמן שאני ליד הטלפון והמחשב.

כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.

להיות בקבוצה זה אומר לעשות יחד. בשיתוף פעולה. זה אומר שלא רק אני קובעת, ולפעמים אני לא קובעת בכלל. ולפעמים אני פשוט אמורה לציית. הו, צמרמורת.
וזה אומר שלפעמים בכלל לא יהיה לי ברור אם אני אמורה לעשות או לציית. להקשיב למישהו אחר או לקחת את המושכות, ולהסתכן במה שיגידו עלי ("נדחפת", "עצלנית", "נצלנית").
וזה אומר שאני חייבת לעשות גם מה שלא בהכרח בא לי, כי התחייבתי קבל עם וקבוצה. כי אם אני פרויקטורית, אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי; אבל אם אני חלק מקבוצה – אני צריכה לעמוד בלוחות זמנים שלא בהכרח מתאימים לי, ולקבל הוראות שאינן לרוחי. להתאים את עצמי. להוריד את הראש.
ובכלל, זה אומר שאני לא אני. אני חלק ממשהו. וכשאני שם, מה נשאר לי ממני כעת?
לבד. לבד על הגג, שבתות וחגים. מטאפורית לפחות. כי ככה אני לא חייבת לציית, להתכופף, להתחלק, להסתכן בנידוי. לא מפחדת מהעוקץ אם לא מתחייבת לדבש.