כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.

kipod-cover

הרומן החדש

שכתבתי מחכה לכם!

לקריאת הפרקים הראשונים –

הקליקו כאן

הורות וילדים

תה לשלושה

מסתגלת לשינויים. מתרגלת לכך שהילדים שלי גדלים. משתדלת לזכור שהכל דינמי אז בערב אכלנו רק שלושתנו: הדייג, אני וצעיר הבנים. הבינונית יצאה לעבוד במלצרות, הגדול היה (כרגיל) במכינה הקדם צבאית. וככה ישבנו רק שלושתנו ליד השולחן הגדול, ואכלנו ארוחת ערב של יום שישי. בשקט. *** שבוע קודם זה נראה אחרת לגמרי: הגדול יצא שבת, הבינונית …

תה לשלושה לקריאה »

פחדנית אחת

על הרצון להעז על מה תתחרטי לפני שתמותי? ככה, באמצע היום והשומקום, זה מה שעלה לי בראש. לא שאני אדם של חרטות גדולות (אני אשה של קדימה, לא של אחורה), אבל השבוע חזרתי לספר הנפלא של טאנזין פאלמו, "טיפוח הפוטנציאל האנושי", ושם, היא כותבת במשפט אחד – "מעט מאד אנשים הצטערו לפני מותם על כך …

פחדנית אחת לקריאה »

תורת הנתינה

או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים גדלתי להקריב. לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית. ושנאתי להקריב, ובכל זאת …

תורת הנתינה לקריאה »

לתת בלי לרצות לקחת

או: איך עבדו על כולנו בעניין האושר עבדו עלינו. בחיי, עבדו עלינו. שנים. לימדו אותנו שאנחנו חייבים לרדוף, להשיג, לחלק שלל. להיות הראשונים בתור, הראשונים בגיליון הציונים, הראשונים בבידור בערב עם בן הזוג, שכמובן חייב להיות הראשון בבחורים. לימדו אותנו שצריך הרבה. שצריך לשמור על מה שיש. שצריך שיהיה. לימדו אותנו שצריך לקבל יותר. לבקש …

לתת בלי לרצות לקחת לקריאה »

כמו עפיפון קשור בחוט

אני לא יודעת אם זה החופש הגדול. או זה שהבת שלי כבר שבוע בחו"ל. או זה שבעוד חודש הבן הגדול יוצא מהבית והולך לשנת שירות. ואולי זו בכלל העובדה שעברו חודשיים מאז שהפסקתי להיות שכירה. או הקיץ. או מועדי הביקורות הרפואיות שמתקרבות. כך או כך, אם הייתי צריכה להגדיר את התחושה שלי כרגע, הייתי אומרת: כמו …

כמו עפיפון קשור בחוט לקריאה »

זאת שעם הסנדוויצ'ים

נמאס לי להיות פרח קיר. החלטתי להשתתף במסיבה של החיים אני זוכרת את עצמי ככה, בדיוק ככה, במסיבות של הנוער בקיבוץ, באחד המקלטים הישנים. כולם רוקדים. כולם שמחים. כולם נהנים. ואני? רוב הזמן עומדת ליד אחד הקירות. קצת מתביישת לרקוד. קצת מפחדת שלא יזמינו אותי כשיגיע הסלואו. עומדת מהצד. משקיפה. *** השנים עברו, תודה לאל. …

זאת שעם הסנדוויצ'ים לקריאה »