ארכיון הקטגוריה: התפתחות אישית

בימים האחרונים אני מסתכלת בהשתאות על העולם שסביבי. לפעמים אני דואגת. לרוב אני מתפעלת. ומי שממש מתקרב אלי, שומע אותי ממלמלת: "הדלאי למה צדק". כי מה שאני רואה סביבי, זה שיעור בבודהיזם. קודם כל, התלות ההדדית, שהיא אולי הנחת היסוד … להמשיך לקרוא ←

"אז מה, נגמר האוכל?" הגבר שהתחתנתי איתו, שבא מתפוצה מסויימת שדוגלת בשפע, מביט בייאוש בקרקעית הסיר הנוצצת. "אני לא מבין למה את לא מבשלת כמות קצת יותר גדולה. מכסימום נזרוק, מה קרה". אני מסתכלת בו באשמה. אני יודעת שזה חשוב … להמשיך לקרוא ←

לפעמים אני רואה סימנים. צירופי מקרים: שם של רחוב שזהה לשם של ספר שחשבתי עליו. חבר שעלה בזיכרוני ופתאום פוסע מולי במעבר חצייה בתל אביב. חברה שמצלצלת בדיוק כשחשבתי להתקשר אליה. מסר במילים: שיר ברדיו שמדבר בדיוק על מה שאני … להמשיך לקרוא ←

ובמילים אחרות: ללמוד להקשיב למה בא לי ומה לא אף פעם לא גלשתי בים (את האמת? אפילו סאפ לא עשיתי). אבל ככה אני מדמיינת את התחושה: לאתר גל, לרכוב עליו, למעלה למעלה, בקצף וברסס, עד שהוא מסתיים, ליפול איתו בחזרה, … להמשיך לקרוא ←

פוסט יום הולדת, אלא מה זו הייתה אחת השנים העצובות ביותר בחיים שלי. ואחת הטובות ביותר. זו הייתה שנה של סערה אחת נמשכת. שנה שבה הייתי חשופה לצער גדול. אנשים סביבי חלו. חלקם החלימו. חלקם לא. שנה שבה ראיתי אנשים … להמשיך לקרוא ←

סיפורים מהכורסה: פוסט חדש היא באה אלי, לפני כמה שנים, עם תלונה משונה: "יש לי יותר מדי כישרונות". "יותר מדי כישרונות? יש דבר כזה?" "כן", היא ענתה. "יותר מדי כישרונות קטנים, אבל אף אחד גדול". היא באמת הייתה אדם מוכשר: … להמשיך לקרוא ←

או: הקשר הכואב בין הצקה להשתקה לפני 200 שנות אור (או 37 שנים, בספירה אנושית) הייתי בת 12. בת קיבוץ, שגדלה בכפר הקטן שלה בצפון. היינו 11 ילדים בכיתה. בכיתה מעלינו היו רק שמונה. בקיבוץ שלי דגלו במשנה חינוכית שדגלה: … להמשיך לקרוא ←

זה קורה לי לא פעם בטיפול או בהדרכה: לפעמים החדר נעלם. האישה שמולי שבכורסה הכתומה השנייה נעלמת. ובמקומה יושבת ברגליים מתנדנדות הילדה שהיא הייתה פעם. צלולת מבט, עגולת לחיים, כואבת כמו שרק ילדים יכולים לכאוב: בטוהר. בלהט. בהתמסרות. המבוגר שמסביב … להמשיך לקרוא ←