פחות הוא היותר החדש

או: איך לעדכן את תודעת השפע

פתאום, לאחרונה, אני רוצה פחות.
אולי בגלל שבתחום העבודה הבנתי פתאום שאם אני נענית לכל מה שהעולם מניח לפתחי, אני נכנסת שוב לטרפת עבודה לא מאוזנת, והחלטתי לעצור, לתחם, להגביל. להרצות פחות, לטפל פחות, להדריך פחות. במקום לרכוב על הגל, לשכשך בגלים שליד החוף.
אולי בגלל שזה עתה חזרתי מתאילנד, הארץ שיש בה הכל ואין בה כלום. ארץ שפע מטורף ועוני מרוד. ארץ שבה נחרדתי מהפער העצום בין מפנקים למתפנקים. ארץ שבה לא יכולתי שלא להתפעל מהחיוך הטבעי, המבסוט, של אנשים שיש להם כל כך מעט.
חזרתי הביתה עם דחף עצום לפנות: להוציא בגדים לא נחוצים. נעליים מיותרות. חפצים שאין בהם שימוש. רעיונות שכבר לא תואמים את מי שאני הופכת להיות, בתהליך איטי, זוחל בקצב שלו, פרפרי בקלילותו.
אני רוצה פחות. ועוד יותר, אני רוצה לרצות פחות.

לשחרר את ההיאחזות ביותר

אני לא רוצה להיאחז יותר ברצון להיות יותר ממה שאני עכשיו. לא רוצה יותר להאמין שה"יותר" הוא שיביא לי שמחה, עונג, אושר. רוצה לשחרר את עול ה"יותר": העול הזה של המבט שמופנה קדימה, להשיג עוד, ללמוד עוד, להתפתח עוד. וככל שהמבט מופנה אל ה"עוד", ככה הוא חווה יותר את מה שאין עדיין.
כי כל מה שה"יותר" אומר, הוא שמה שעכשיו לא באמת שווה. הוא מסתכל בו, שופט אותו, וקובע: "פחות".
והוא עושה את זה דרך קריטריון מסוים, ספציפי (כמה כסף? כמה מטופלים? כמה ידע? כמה תרגול? כמה את טבעונית אדוקה? אמא טובה? בת זוג ראויה?). וכשהוא מתמקד בקריטריון הצר, הוא בהכרח מתעלם מכל השאר. מכל מה שקיים כבר עכשיו, ברגע הזה, בשדה שמסביב, ונעלם מהעין שמתמקדת אך ורק במידה שעל הסרגל.
אז לא, אני לא רוצה יותר. אני רוצה את מה שיש. לפעמים אפילו פחות מזה.

לעדכן את תודעת השפע

ואיך שאני אומרת את זה לעצמי, אני שומעת את הקול המתנגד שאומר: "אבל הי, איפה תודעת השפע שלך? מה קרה לכל מה שלמדת בניו אייג', נעלם? ולמה את מגבילה את עצמך, מקטינה את עצמך, במקום לגדול ולהיות כל מי שאת יכולה להיות"?
ואיך שאני שואלת, מגיעה התשובה: אני לא רוצה להעלים את תודעת השפע. אני רוצה לחיות אותה במובנה האמיתי.
כי תודעת שפע היא לא הרשות לקחת לעצמי כל מה שבא לי: תודעת שפע אמיתית היא הידיעה שהכל ברשותי כבר עכשיו. ואם זה כך, אני לא צריכה להתאמץ ולחטוף ולדרוש ולקבוע דגלים של "הנה, אני כאן": אני יכולה להרשות לעצמי לקחת רק מה שבאמת נחוץ לי, ולדעת שכשאצטרך משהו אחר – הוא יהיה זמין.
במילים אחרות, תודעת שפע היא אמון. אמון שהכל נמצא, נוכח, מחכה לרגע הנכון, שאליו ניתן לשים לב רק כשקשובים מאד. רק כשהעין ממוקדת במה שקורה עכשיו, ולא במה שיקרה אחר כך. ואם יש לי אמון ביכולת שלי לגדול, בכך שיימצאו התנאים ברגע המתאים, אני יכולה להרשות לעצמי להישאר קטנה כל עוד זה מרגיש לי נכון. לא לקפוץ על גלים שלא מתאימים לי כרגע, רק כי "אולי אחר כך לא יהיה".

תודעת שפע היא הכרת תודה

ולא פחות מזה, תודעת שפע היא הכרת תודה. כי כשאני מכירת תודה על מה שכבר יש לי, אני מרגישה את השפע, את החסד, נמצא כבר עכשיו.
במקום לדחוק בי להיות מה שאני עוד לא, הכרת התודה מעריכה את מה שכבר נמצא. וכשאני מלאת תודה, התדר שלי משתנה: מתעדן. מזדכך. הוא לא תובע אלא מציע. לא לוחץ אלא מאפשר. אני עושה פחות, נותנת פחות, ומי שמולי מקבל הרבה יותר.
***
ושם בדיוק אני רוצה לשהות: בפחות שהוא יותר.
בשקט הזה, שמתרחש בי כשאני מסכימה לקבל את כל מה שבא,
את כל מה שישנו.
גם כשהוא לא מושלם, לפי סרגלים כאלה ואחרים.
גם כשיש לכאורה איזה "יותר" שמחכה בפינה.
לברך על מה שיש, על מה שהגיע בדיוק בזמן.
על מה שיגיע בדיוק בזמן.
בזמנו שלו.
אני רוצה פחות, ושקט לי שם.

נ.ב. 1: שאלו אותי מה קרה שאני לא נותנת הרצאות להורים עכשיו. אז זו התשובה: אני כרגע בפחות. נותנת לעצמי ליהנות מהחופש הגדול האחרון שבו יש לי שלושה ילדים בבית.
בספטמבר חוזרת להרצות: 14.9.17 – הרצאה בכפר ורדים: "לעשות את זה יחד": איך יוצרים שיתוף פעולה בהורות.

נ.ב. 2. ובינתיים, נוחו איתי קצת

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים , | 5 תגובות

לסגור את מחלקת הדרמה

(או: ארבע שאלות שמפרקות כל דרמה, מוצלחת ככל שתהיה)

בצעירותי (שלא להזכיר את ילדותי), הייתי דרמה קווין רצינית. אחת הטובות, אם יורשה לנחתומית להעיד על עיסתה. כל אירוע העיר בי עלבונות, סערות רגש, כאבים רדומים. הייתי מגיבה לחילופין בהתפרצויות כעס, בנתק או בפסאדה המדויקת (שבה עשיתי התמחות מיוחדת) של קדושה מעונה.
עם השנים למדתי לעבוד על זה, כמו שאומרים אצלנו בעדה. לנסות להחזיר את עצמי למציאות. לפעמים זה הלך יותר. לפעמים פחות.
היום, בעבודה שלי בהדרכת הורים ובטיפול, אני פוגשת דרמות על בסיס יומיומי. אני כבר יודעת מתי דרמה מתקרבת לפי סימן ההיכר הכי ברור שלה: המון פרטים. אדם השרוי בעיצומה של דרמה חייב לספר את כל הפרטים: מה ההוא אמר, ואיך עניתי לו, ואז מה הוא עשה, ו… אה, שכחתי, הוא אמר גם את זה…
הדרמה, מעצם טיבה, חייבת פרטים: חייבת תפאורה ססגונית ומדוקדקת. לא מתאים לה הקו הפנימי הלקוני, היבשושי, שאליו מגיעים כשמצליחים לפרק את הדרמה, ולראות את המציאות נכוחה: פשוט נעלבת. כעסת. רצית משהו אחר. הנה – אלה העמודים שעליהם תלויה התפאורה. פשוטים וחיוורים וחסרי תואר והדר.

שם בחוץ

עוד מאפיין בולט של הדרמה הוא חוסר האונים. הדרמה תמיד קשורה למשהו שקרה "שם בחוץ", ו"עשה לנו משהו".
רוב הדרמות שאני פוגשת קשורות לאנשים אחרים: מישהו אמר לנו. עשה לנו. התעלם מאיתנו. לא ספר אותנו. הכאיב לנו
אבל יש גם דרמות שנובעות מתאונות, או מבעיות בריאות, למשל: במקרה הזה מי ש"עשה לנו" הוא הגוף שלנו, או אלוהים. כך או כך אנחנו מתריסים, כועסים, מרגישים חלשים וחסרי אונים. שהרי אם מה שקרה לנו קרה "שם בחוץ", איזו יכולת יש לנו לצאת מזה?
וכך, חוסר האונים מתורגם להתנגדות פנימית למציאות: "זה לא היה צריך להיות ככה", "זה לא בסדר שזה קרה", "אני שונאת שזה קורה לי".
ומכיוון שהמחשבות שלנו נוטות בדרך כלל להביא את החברות שלהן, עד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו בלופ אינסופי של מחשבות דרמה, שבהן אנחנו ממשיכים לנהל (בתוך הראש שלנו, כן?) דיאלוגים בלתי נגמרים עם אף אחד.

ארבע שאלות

אבל ממש לאחרונה גיליתי איך לפזר את הדרמה. בבת אחת. בלי שום סיכוי להמשיך אותה. והדרך הזו מורכבת מארבע שאלות פשוטות (ביירון קייטי, מאחורייך) שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה את רוצה? מה חשוב לך? מה את מוכנה לעשות בשביל זה? איזה מחירים את מוכנה לשלם?

1. מה את רוצה? זו אולי השאלה הכי חשובה שיש. היא מפנה את התודעה שלנו, כמו זרקור ממוקד, אל מה שאנחנו רוצים שיקרה – במקום אל מה שקרה ולא מצא חן בעינינו. אל מה שקשור בנו במקום במה שקשור במה שקורה "שם בחוץ". אל מה שבתחום היכולת שלנו להשפיע.
מה שכן, לשאלה הזו יש סייג חשוב: כשאנחנו עונים עליה, אסור לנו לומר "אני רוצה שהוא", "אני רוצה שהיא", או אפילו "אני רוצה שאנחנו". כי כשאנחנו רוצים שמישהו אחר יעשה משהו (יפסיק להרעיש… ידבר בנימוס… יכבד אותי…), אנחנו שוב נכנסים לחוסר האונים ולתלות שייצרו את הדרמה מלכתחילה. לכן, מותר לענות רק דבר אחד: מה אני רוצה? בדרך כלל התשובה תהיה קצרה להפליא: "אני רוצה שקט". "אני רוצה הרמוניה". "אני רוצה להחלים". "אני רוצה לישון".
(הערת עבודה: אם קשה לנו לצאת מה"אני רוצה שהוא", תשאלו את עצמכם: לשם מה אתם רוצים שהוא יעשה את הדבר המסויים הזה? מה תרגישו כשהוא ינהג לפי רצונכם? התחושה הזו, היא הדבר שאתם רוצים).
2. מה חשוב לך? כאן נכנסים הערכים שלנו, שהיינו רוצים שהם אלה שינהלו את הסיטואציה. למשל, אם אני רוצה שקט ושלווה במערכת יחסים מסויימת, כאן המקום לחשוב על הערכים שהייתי רוצה שינהלו את ההתמודדות שלי: כבוד. עדינות. איכפתיות. התחשבות. השאלה הזו בעצם מקצה את גבולות הגזרה שלנו; מזכירה לנו איזה אדם היינו רוצים להיות בתוך הסיטואציה, קשה ככל שתהיה.
3. מה את מוכנה לעשות בעניין? וכאן אנחנו נכנסים לעובי הקורה. מסתכלים לעצמנו בעיניים, ושואלים ביושר: מה את מוכנה לעשות כדי להשיג את מה שאת רוצה? איזה מאמצים את – את ולא מלאך, את ולא שרף – מוכנה להשקיע?
וזה הרגע שבו התלות שלנו נעלמת, והאחריות מתחילה לבצבץ. השאלה הזו הופכת אותנו להיות אקטיביים, אופרטיביים, במקום להמשיך להתלונן. חשוב בשלב הזה לפתוח את הראש לגמרי, ולחפש מכסימום דרכים יצירתיות להשיג את הדבר המסוים שאנחנו רוצים.
וגם אם לפעמים ה"דבר" נראה בלתי מושג (כמו למשל – כשאנחנו חולים ורוצים בריאות, שלא נראית לעין כרגע, או כשאנחנו בעיצומו של מאבק בינאישי בלתי נסבל ולא רואים איך תגיע הרמוניה), חשוב להמשיך ולשאול: איזה דברים אנחנו יכולים לעשות שיקדמו את הרצון שלנו – אפילו בטיפונת?
4. איזה מחירים את מוכנה לשלם? וכאן, אחרי שפתחנו את הראש ומצאנו דרכים שבהן אנחנו עצמנו יכולים לפעול בעצמנו ("מה יקרה אם אהיה יותר נעימה כלפיו, למרות שלא מגיע לו?" "מה יקרה אם אתעלם מהחולי ואקדיש את זמני לשמוח?" "מה יקרה אם פשוט אעזוב את מערכת היחסים הזו?") – מגיע שלב המיון. בשלב הזה אנחנו שואלים ברצינות: האם את מוכנה לשלם את המחיר של ויתור על מערכת יחסים? או על ויתור על האגו שלך? האם את מוכנה להיחשב מטורללת בעיני כולם? איזה מחיר את מוכנה לשלם – ואיזה לא?

סגירת מחלקת הדרמה

ואחרי ארבע השאלות הללו, מחלקת הדרמה נסגרת מאליה. כי מה משנה מה הוא אמר או עשה, אם בסופו של דבר השאלה היא איך את עצמך פועלת? מה זה משנה מה עשו לך, אם השאלה המשמעותית היא – או.קיי, ומה את עושה בתגובה? איך את בוחרת לפעול? לחשוב? לדבר?
יש מחיר לוויתור על הדרמה: כשאנחנו מוותרים עליה, העולם פחות מרגש ופחות קולני. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות צודקים. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות מסכנים.
אבל הפרס, הו, הפרס. הפרס הראשי הוא שבאין דרמה, אנחנו חוזרים להיות שחקנים ראשיים, שלא לומר – כותבי התסריט.
ועל זה כבר מגיע לנו אוסקר.
נ.ב. אני יוצאת לחופשת הקיץ שלי. אחזור לטיפולים ולהדרכות הורים באמצע אוגוסט. מאחלת לכולנו קיץ נטול דרמות, ועם המון דגים בים.

נ.ב. 2. גם האמת, גם הבדיה, מה שהיה כמו לא היה

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על לסגור את מחלקת הדרמה

הגן ואנוכי

או: הרהורים על גנים, תבניות וקארמה

"זה לא ייאמן", אמרתי לבכור שהחזיק לי את דלת הלול, בעודי רוכנת לאסוף ביצים מהפינה שבה בחרו התרנגולות להטיל הבוקר. "כשהייתי בגיל שלך, וסיימתי שנת שירות בירושלים, בדיוק כמוך, נשבעתי שאחרי הצבא והאוניברסיטה, אין מצב שאני חוזרת. לא לצפון, לא לגליל, לא לכפר. אותי לא ימצאו גרה בקיבוץ, עובדת בחקלאות או משהו. אני רוצה עיר. אורות נוצצים. ריחות מפלטים. רעש. אקשן. בתי קפה.
"ותראה איפה מצאתי את עצמי בסוף: גרה ביישוב קהילתי, שקט של יום כיפור 365 ימים בשנה, רבע שעה מהקיבוץ שבו גדלתי, אוספת ביצים מהלול".
***
וחשבתי על כך שעם כל התנגדות שלי למחשבה הזו, אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. העיצוב הבסיסי שלנו קיים, כמו החתמה, כמו גנום. אני נושאת עמי את החריצות והציניות, בדיוק כמו את הריח הקיצי של טל על דשא גזום בבוקר של חופש גדול. את המחויבות לקהילה כמו את התום (יש האומרים – טמבליות) בענייני תחמנות. את הנכונות לסמוך על הוועד (כל וועד שהוא) כמו את המשמעת העצמית, וכמו שאני נושאת בתוכי את התנועה המדויקת שבה קוטפים אשכוליות. הם מוטמעים בי: הריחות והצבעים, הערכים והאידיאות. ועם כל הרצון שהיה לי בגיל 19 להיות אחרת, אני לא בטוחה שבאמת השתניתי: עובדה, בסוף הסיבוב אני פה: במצפה הילה, חיה חיים לא מאד שונים מאלה שנולדתי אליהם.

ככה או ככה זה היה מתפרץ

ועם המחשבה הזו יצא לי להסתובב כשהגעתי לייעוץ גנטי, אחרי שגילו אצלי לפני כמה שבועות מוטציה גנטית נדירה (כזו אני, מיוחדת!), שכנראה גרמה למחלה שהתגלתה אצלי לפני שנתיים. "תקלה בתרגום של הגן", אמר הפרופסור. "ככה או ככה זה היה מתפרץ בשלב כלשהו".
וחזרתי הביתה עם תהייה – האמנם אין שום דבר שהייתי יכולה לעשות אחרת. האם באמת הגנום שלי הוא השביל היחיד בשבילי, ולא היה יכול להיות אחרת. זוהי תבנית נוף הולדתי – גנים משתבללים ומסתחררים בדי.אנ.איי שלי, בתבנית ייחודית וחד פעמית. יש בזה משהו מנחם – הסרת אחריות, אולי – אבל גם משהו מתסכל: כי אם ככה או ככה זה היה מתפרץ, איפה ההשפעה שלי על החיים שלי? איפה יש משקל לבחירות שלי?

אבל אני גם לא

וככה, בין הלול לגנים, פתאום חשבתי: זה נכון ולא נכון. אני תבנית נוף הולדתי, בהחלט, אבל אני גם לא.
נכון, אני גרה ביישוב כפרי בגליל, ויש בו ערבות הדדית ואיכפתיות ונשמה יתרה. אבל הוא לא קיבוץ. ממש לא. להיפך: הערבות ההדדית והאיכפתיות מתאפשרות ובולטות דווקא מפני שאנחנו לא מחליטים אחד על השני (כמו שאומרים הילדים); דווקא מפני שאין לנו וועדת זה וועדת ההוא, אלא ההתארגנות נעשית בפרטאץ' חינני.
ואולי אני אוספת ביצים מהלול מדי פעם, אבל אני לא חקלאית. ממש לא. אני אשת מילים ומחשבות ורעיונות, שאני מקרקעת מדי פעם על ידי מגע כזה או אחר במציאות.
לקחתי את התבנית שבאתי איתה, ושפכתי לתוכה את העיסה שלי. בחרתי את הבחירות שלי. וגם אם הן מוגבלות על ידי הנתונים שלתוכם נולדתי, הן עדיין הבחירות שלי. ומותר לי – חובה עלי, אפילו – לעשות אותן.
ונכון, אין לי שליטה בנתונים שאליהם נולדתי. אבל יש לי בחירה על מה אני עושה איתם.
כל הזמן.

לשחק עם הקלפים שיש

ואז אני מזכירה לעצמי את הכלל הזה גם כשמדובר במוטציות גנטיות מבאסות: אלה הנתונים שלי. זה מה יש. אבל עם מה שיש אפשר לעבוד.
וכמו שפרופ' ליפטון אמר בספרו הנפלא "הביולוגיה של האמונה", הגנים הם רק הדאטה של המחשב המשוכלל שהוא הגוף שלנו. אבל מי שקובע מה מהדאטה יתבטא ומה לא, היא היד הלוחצת על המקלדת. היא זו שקובעת באיזה נתונים להשתמש, ומתי ואיך.
ותכל'ס, לא משנה מה המוטציות שאני נושאת, כי אין לי דרך לשנות אותן. איך אני אומרת לבן שלי בהבעת פנים של חכם סיני עתיק? "אנחנו משחקים עם הקלפים שיש לנו, לא עם אלה שאין" (בהתחשב בזה שאני שחקנית הקלפים הגרועה בתבל, זה משפט מעט חצוף. אבל המסר מדוייק).
ולמרות שאין לי דרך לשנות את הגנטיקה שלי, יש לי דרך לנסות ולהשפיע על הביטוי או חוסר הביטוי שלה: לסדר לעצמי חיים של בריאות. חיים של איזון, של הרמוניה, של תנועה. חיים של שמחה והתפתחות. חיים שבהם הגוף שלי יקבל כל הזמן את המסר: "זאתי, היא רצינית. שווה להתגייס בשבילה. שווה לעשות בשבילה את המאמץ". אני לא מבטיחה לעצמי כלום ככה, אבל אני בהחלט עושה את כל (אוקיי, רוב) מה שביכולתי.

המהות היא אחרת

כי אולי אנחנו חוזרים בסוף הסיבוב לאותה תבנית שהכרנו, אבל המהות שבתוכה היא כבר אחרת. בכל פעם שאנחנו עושים משהו בצורה שונה, אנחנו זורעים לעצמנו את הזרעים להתנסויות שונות. והרי זוהי קארמה, כפי שאומרים הבודהיסטים: מה שאנחנו זורעים, זה מה שאנחנו קוצרים – בתלוי במצב האדמה כמובן, ובהבשלת התנאים.

וגם אם אנחנו חגים בספירלה סביב הדפוסים שנטבעו בנו, רגשיים או גנטיים, ההתבטאויות שלהם יכולות להיות שונות. אם פעם כתבתי, היום אני אומרת. אם פעם עשיתי סינתזה בין רעיונות של אחרים, עכשיו אני מעזה לשלב בהם גם את אלה שלי. אם פעם הגנטיקה שלי קיבלה מסרים של "היכונו היכונו", שגרמו לה לתרגם כל סימן בחוץ כאות סכנה, אולי כשאשדר לה מסרים של "אני אוהבת אותך, את יקרה לי", היא תדע – הפעם –
לא לטעות בתרגום.

 

נ.ב. וזה הגן שהייתי רוצה שימצאו אצלי

 

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות | עם התגים , , | 3 תגובות

לעזוב את דת העבודה

איך ללמוד לנוח בלי לכעוס על עצמך (כמעט בכלל)

תקשיבו, אתם יודעים מה עושים אנשים שיודעים לנוח?
השבוע בדקתי את זה. לא תאמינו. זה הולך ככה:
הם יודעים להתעצל במיטה ולא לקפוץ ממנה כמו קפיץ מלא מרץ ברגע שהשעון מצלצל.
הם לפעמים (נגיד, בחג) הולכים לישון בלי לכוון שעון בכלל.
הם לא קובעים פגישות לימים שהילדים בחופש.
הם רואים לפעמים טלוויזיה עד אמצע הלילה, ואפילו אחרי שהאמצע עובר הם ממשיכים.
הם לא סוגרים את כל הפערים של השבוע בשבת. בשבת הם נחים.
הם יכולים לישון צהריים, ואז לקום וללכת לחברים. למרות שאפשר לנצל את הזמן הזה לעשות משהו מועיל בעבודה. או לפחות בבית.
הם לא מנסים לנצל את הזמן, אלא ליהנות ממנו.
קטעים.
***
אני בהאטה. והפעם בלי להיות חולה בשום דבר רציני. אפילו בלי להיות חולה בשום דבר לא רציני. בלי להיות חולה בכלל!
אני בהאטה, ואני נהנית מזה. כלומר, כשאני לא סובלת מהקולות בראש שאומרים לי "נו כבר, תעשי משהו, לא חבל לך על הזמן?"
אני קמה לאט ועובדת מעט. אולי זה החופש והחג, אולי זו תרופה הומיאופתית שלקחתי. כך או כך, אני חווה משהו חדש. פתאום, אני חיה בלי הצורך הבלתי פוסק לייצר ולייצר ולעשות.
אני נחה.

נמלה עמלנית

אני יודעת, זה לא נשמע כמו ביג דיל. כאילו, מה הקטע? רוצה לנוח? תנוחי. רק ש"תנוחי" זה הכי לא אני.
גדלתי בקיבוץ, על ברכי דת העבודה. נולדתי להורים חרוצים להפליא, שגידלו אותי על חריצות כערך עליון: תשקיעי, תתאמצי, תעשי משהו מועיל. גם בקיבוץ, העבודה הייתה הדבר הכי חשוב: לא התגמול עליה, כמובן. להיפך: לפעמים עבודה הייתה מוערכת דווקא בגלל שאין עליה גמול – כי אז יודעים עלייך שאת באמת חרוצה, באמת בנתינה.
ככה גדלתי, וככה הייתי תמיד: נמלה עמלנית. Busy Bee. עסוקה מסביב לשעון, ישנה כל פעם קצת פחות כדי להספיק בבוקר קצת יותר. במקום להגדיר לעצמי מה אני רוצה לעשות, עשיתי כמה שהספיק לי הזמן: כלומר, לא משנה מה עשיתי, תמיד הייתה לי באחורי הראש רשימה אינסופית של מטלות, שרק מחכות לתורן. ולא, מנוחה (חוץ מהשנ"צ המקודשת שלי) לא הייתה אחת מהן.

תועלות ומחירים

והיו לי מזה תועלות: באמת, תמיד הספקתי המון. כמעט לא ייאמן שהספקתי כל כך הרבה, בעודי חולפת כרוח סערה בין מטלות החיים, עושה "וי" מבסוט על עוד מטלה ועוד משימה. וחשתי סיפוק: סיפוק כשהבית היה מסודר והילדים מאורגנים. סיפוק כשעמדתי בלוחות הזמנים בעבודה וגם הספקתי בו זמנית לכתוב ספר וללמוד משהו חדש ולקרוא ולטפל ולהדריך ואפילו לעשות קצת ספורט. סיפוק כשראיתי את רשימת המטלות שלי מחוקה בסוף היום.
אבל סיפוק הוא לא אושר. סיפוק הוא התחושה שיש לך כשעשית מה שצריך.
ואילו אושר הוא… ובכן, אושר הוא התחושה החמקמקה הזו, שניתן להרגיש רק כששום דבר (כמו קולות בראש שמספרים לך מה לא הספקת, למשל) לא מפריע לך לחוות אותה.
והיו גם מחירים: בשלב מסוים הגוף שלי קרס והודיע שהספיק לו. זה היה אחרי כמה וכמה הודעות שקטות ומנומסות שמהן התעלמתי בשקט ובנימוס, כי יש כביסה לקפל וילדים לטפל וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם. וככה המשכתי עד שארגנתי לעצמי משבר בריאותי מפואר.

השם הפרטי של הדפוס שלי

לפני שנה בדיוק פרשתי מ"לאשה" כי רציתי לעבוד פחות קשה; רציתי לנוח. די מהר גיליתי שאני עובדת הרבה יותר קשה מקודם ונחה אפילו פחות מקודם. עובדת מספיק קשה כדי להטיח בפני את האמת הברורה: הבעיה היא לא בנסיבות החיים. הבעיה היא בדפוס הפנימי שלי.
דפוס שאומר שחייבים לעבוד, וחייבים להיות עסוקים, וחייבים להביא תועלת (בקיצור, "חייבים" הוא השם הפרטי של הדפוס שלי). דפוס שאומר שאם את יכולה לעשות משהו, את חייבת לעשות אותו. דפוס שלא נותן לך לשקוט על שמרייך, או סתם לשקוט באופן כללי, כי אם יש משהו לעשות והידיים שלך פנויות – ובכן, תעשי אחד ועוד אחד, מותק, זה בהחלט ברמה של שלוש יחידות.

מנוחה היא לא בונוס

ואני חושבת שהגיע הזמן להתמודד עם הדפוס הזה, להתבונן לו בלבן שמתחת לשחור.
להזכיר לעצמי ש"עבודה" היא לא ערך עליון, אלא אמצעי להשיג מטרה מסוימת (התפתחות, כסף, מומחיות).
להזכיר לעצמי שיש דרכים נוספות להשיג את המטרות האלו, זולת עבודה.
להזכיר לעצמי שמנוחה היא לא בונוס, כמו שפעילות אינה בונוס. הם שניים שהם אחד: אי אפשר לנשום באופן מאוזן בלי לשאוף ולנשוף באופן מאוזן, וכך – אי אפשר לפעול בלי לנוח.
להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי בשבוע הזה, שבו נחתי כמעט כמו שפעלתי. כשהיה לי זמן. כשהעבודה הייתה מאוזנת.
להרשות לעצמי לחיות כמו שחיים אנשים שיודעים לנוח.
ככה, בנינוחות.

נ.ב. מאבדת את הדת שלי. או לפחות חווה משבר אמונה

פורסם בקטגוריה בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | סגור לתגובות על לעזוב את דת העבודה

גם זה יעבור

הוראות למחלימה משפעת רגשית

אז התקופה הזאת לא משהו בשבילי. שום דבר חיצוני לא קרה, תודה לאל. סתם ככה, תקופה שכזו. אולי זה הריתמוס הטבעי שלי (עולה, יורדת, עולה), ואולי זו שנה 4 בנומרולוגיה שצנחה עלי במלוא עוזה, משקפת לי חזק מאי פעם את הכל. טוב ופחות טוב וגם הרבה פחות טוב.
***
כך או כך, אני מרגישה שאני הרבה יותר ביקורתית. יותר עצובה. יותר איטית. עם פחות כוחות. בניגוד לבדרך כלל, אני מאד עסוקה במה שלא עובד. גם אצל עצמי – אני מחפשת חמץ באטרף, ומוצאת אותו כמובן (שוב אני עושה עניין. שוב מרוכזת בעצמי. שוב לא מספיק טובה). ובעיקר אצל העולם – שבו אני מרגישה את כובד משקלן של הצרות כולן. אני מאבדת אמון במין האנושי כשאני שומעת חדשות (אלוהים, סוריה), ומאבדת אמון בטובו של הבורא כשאני חושבת על כל האנשים סביבי שסובלים, שכואב להם, שחלו או איבדו או נרטבו בטיפות של החיים, ועכשיו רטוב להם וקר להם ובודד להם.
ולא טוב לי ככה. אני לא אוהבת לאבד אמון. זה מרגיש לי "לא אני" (ועם זאת חוויתי מספיק פעמים את הווייב הזה כדי לדעת שזה כן אני. גם זה אני).
***
כשמטופלים שלי חווים תקופות כאלו, אני מציעה להם להתייחס אל זה כאל "שפעת רגשית". זמן שבו עסוקים בהחלמה, באיסוף כוחות, בהרגעת הסערה הפנימית.
ואם אני מסכימה להגדיר גם את עצמי כמי שחלתה בשפעת רגשית (איכשהו זה תמיד מגיע אחרי שפעת אמיתית. מעניין), אני רושמת לעצמי את המרשם הבא:
1. לצאת החוצה, לטבע. כשאני עייפה ועצובה, הדבר האחרון שבא לי זה לצאת מהבית. אין לי כוח להליכה, אין לי כוח להתמודד עם הכלבה שלי שמשתוקקת לתפוס שפני סלע, אין לי כוח לפגוש אנשים. אבל העובדה היא שבכל פעם שאני יוצאת לטבע, שמקיף אותי באמת מכל עבר, אני מרגישה יותר טוב, ואפילו מתמלאת כוחות. הוראת הרופא: פעם ביום, להמיס (את ההתנגדות) מתחת ללשון.
2. להתמקד ברגע הזה. הצער שלי, אני כבר יודעת, בדיוק כמו הכעס שלי והדאגה שלי – תמיד קשורים למבט על: למחשבה שלי על משהו שלא קורה כאן ועכשיו. לפחד מהעתיד, לתחושת אשמה על העבר. למשהו שקורה למישהו אחר, לא לידי, מחוץ להישג ידי (אם הוא היה לידי כבר הייתי עושה משהו בעניין). כשאני מצליחה לשים את הפוקוס שלי על מה שקורה כרגע, ממש להתמקד במקום שבו אני נמצאת, במטלה שאני עושה, בתחושת הגוף שלי ברגע הזה – אני שמה לב לכך שכרגע ממש הכל בסדר.
3. לחזור לערכת ה"עזרה ראשונה רוחנית" שלי. יש כמה ספרים שעזרו לי לעבור כל תהליך כואב, משבר ולחץ בחיים שלי. ספרים שמזכירים לי איפה נכון להתמקד, ומזכירים לי שכל הדרמה שאני נמצאת בתוכה, בעצם נמצאת בתוכי. הראשון והיעיל ביותר מתוכם – מין נורופן קוויק רוחני שכזה – הוא "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול. עוד אחד, שעובד יותר לאט אבל לא פחות עמוק, הוא "כוחם המדהים של הרגשות" של אסתר וג'רי היקס (תקשור מעורר השראה ומשנה תפיסת עולם). על תקן ויטמינים אני נעזרת ב"טיפוח הפוטנציאל האנושי" של טאנזין פאלמו (בכלל, בזמנים קשים הבודהיזם עושה הכי טוב את העבודה. כמו שטאנזין פאלמו אומרת – "יאללה, להתבגר").
4. לא לחשוש לבזבז זמן. מה שאני מחשיבה כ"בזבוז זמן", שמתי לב, הם דברים שאין להם שום מטרה אחרת חוץ מאשר לעשות לי טוב: לצחוק עם חברות. להיכנס לסשן עם הכלבה שכולו ליטופים (מצדי) וליקוקים (מצידה). לראות בטלוויזיה משהו כייפי. ככל שאני לחוצה יותר, כך אני נוטה לעשות רק את ה"צריך" למיניהו, ומזניחה את ה"רוצה" ואת ה"בא לי". הבעיה היא, שכשאני עושה משהו כי "צריך", אני מתכווצת מבפנים. כשאני עושה משהו כי אני רוצה, משהו בתוכי מתרחב. ובכלל, מה זה השטות הזאת, ש"לעשות לי טוב" זה בזבוז זמן?
5. לא לפתור עניינים גדולים. לא כשאני אדג'ית. לא כשהכל מקפיץ אותי. לא כשאני עסוקה בשלילי. אחר כך, כשהשפעת הרגשית תעבור (היא תמיד עוברת).
6. להזכיר לעצמי שהשפעת הרגשית עוברת. כשאני ככה, נדמה לי שזה לעולם לא יעבור, כי הבעיה היא לא אצלי – היא אצל העולם. כשאני ככה, המחשבות שלי נראות לי מאד אמיתיות. הביקורת שלי נראית לי נכונה ומוצדקת. אני שוכחת שאלו רק מחשבות. אז להזכיר לעצמי: כבר היית שם. לא פעם ולא פעמיים. ואז עברה העננה ויכולת שוב לראות את השמש בראי השלולית הזהוב.

נ.ב. ונשמת.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים | 5 תגובות

שיהיו לך חיים בעלי ערך

מה שאני מאחלת לעצמי ביום ההולדת הזה

פעם, כשהייתי קטנה, היינו מאחלים זה לזה בימי ההולדת: "שתגשימי את כל החלומות שלך" (לעיתים היינו מאחלות "שתישארי את", כאילו יש אופציה אחרת. אם הייתה, בטח היו שנים שהייתי חוטפת אותה בשתי ידיים. ממש רציתי להיות מישהי אחרת).
כשגדלתי, מצאתי את עצמי מאחלת לעצמי איחול הרבה יותר צנוע: שיהיו לי חיים שלווים. ויתרתי על הרעיון שאגשים את כל חלומותיי. הסתפקתי באלה שהגשמתי: משפחה, בית, חברות, עבודה מעניינת. ורק רציתי ששום דבר רע לא יקרה ולא ישתנה. רציתי שמירה והגנה מפני כל מה שרע ועצוב בחיים: מחלות. אובדנים. כאב. דחייה. עוני.

במוקדם או במאוחר תירטבי

ואז עברו עוד כמה שנים, והבנתי שאין סיכוי. זו בקשה לא מציאותית. החיים קורים, ויש בהם תמיד דברים שאינם לשביעות רצוננו (וזה עוד במקרה הטוב: במקרה הרע, יש בהם דברים שמאיימים על חיינו ועל חיי האהובים עלינו). הבנתי שככה זה: בחיים לפעמים יורד גשם, ואם את מספיק זמן בחוץ, במוקדם או במאוחר תירטבי.
יותר מזה: הבנתי כבר שלפעמים מה שנראה לנו הכי נורא ואיום מתגלה כבעל ערך גדול אחרי זמן. בסופו של דבר, גיליתי, כמו שכולם מגלים, שהקושי הוא בעיני המתבוננת (כמו שאמר גשה דמדול ברטריט המצוין שהייתי בו לפני חודש: "אתה יכול לומר 'איזה באסה, אני לבד' או 'איזה מזל, יש לי פרטיות'"). ולא שאני רוצה שאיזה אלוהים בשמיים יבחן אותי על זה: בחיי שאני מעדיפה עדיין חיים בלי קשיים גדולים. אבל אם אני בעניין רשימת משאלות בת קיימא, אני חושבת שהבקשה הכי מדויקת שלי תהיה: "אני רוצה לחיות חיים בעלי ערך".

מה זה בכלל, חיים בעלי ערך?

ומכיוון שככל הנראה כבר לא אשיג הישגים יוצאי דופן בשום תחום (אני בת 48, מה שאומר שכנראה לא אגדל לעצמי כשרונות חדשים ומפתיעים, ובטח שלא אהיה ילדת פלא), נשאלת השאלה מה זה אומר – חיים בעלי ערך, והאם אפשר לחיות כאלו גם כשאת לא מדענית אטום / חוקרת סרטן / מצילה דולפינים מהכחדה. האם אפשר לחיות חיים בעלי ערך כשאת סתם אשה קטנה (פעם הייתי מטר שישים, עכשיו בטח טיפה פחות), שחיה ביישוב קטן, במדינה קטנה, ולא עושה שום דבר ששווה לכתוב עליו בעיתונים? במילים אחרות, האם חיים בעלי ערך הם משהו שכל אחד יכול להשיג?

להיות טובה לאחרים ולעצמך

וכשאני חושבת על זה, אני חושבת שכן. שחיים בעלי ערך, הם, הכי בקיצור, חיים שבהם את מצליחה לתרום לאחרים. חיים שבהם את משמעותית לאחרים. חיים שבהם את טובה לאחרים. חיים שבהם אחרים יכולים להיתמך בך. לסמוך עלייך. חיים שבסופם את יכולה לומר: "ובכן, השארתי את העולם קצת יותר טוב אחרי לכתי". אפילו בטיפונת.
ובשביל זה את צריכה להתפתח בעצמך: לצאת מקליפת הביצה המסוגרת והמוגנת של "בשבילי", "למעני", "אני צריכה". את צריכה ללמוד ולגדול כדי להבין שאת רק חלק, תא בגוף של האנושות, שהיא בעצמה איבר בגוף של העולם, שהוא בעצמו תא זערורי בישות המהממת של היקום.
את קטנה, וזה בסדר. את לא צריכה להיות גדולה בשביל לתרום לגוף העצום הזה שאת בתוכו. רק לחיות כשאת עושה כמיטב יכולתך לעשות את תפקידך: להיות טובה לאחרים ולעצמך.

ובשביל חיים כאלה את לא חייבת להיות אמא תרזה או מרטין לותר קינג או גואנקה. את יכולה להתחיל בקטן: להיות טובה לילדים שלך. לכלבה שלך. לבן הזוג שלך. להיות קשובה יותר כשמדברים אלייך. לשים לב לכאב של אלה שנקרים בדרכך (כולל חרקים שהתהפכו על הגב), ולא להתעלם ממנו.
להיות חביבה יותר לנציג השירות של חברת הטלפון המעצבנת. זו לא אשמתו. לאסוף אחרייך את האשפה בכל מקום שאת נמצאת. להשתדל לא להוציא את האשפה שלך החוצה (במיוחד אם מדובר באשפה מילולית). להיות אדיבה. להיות חביבה. לשאול את עצמך בכל בוקר: במה – ועם מי – אני יכולה להיטיב היום?

וגם להיות טובה אלייך

וגם – להיות טובה לעצמך. לא לשכוח את זה. כי גם את חלק מהגוף הזה, העצום, וגם את צריכה יחס חם, פה ושם.
להקשיב לגוף שלך. לאכול נכון / לישון מספיק / לצחוק המון / ללמוד משהו חדש כל יום.
ולזכור שכשאת טובה אלייך, את טובה לכל המנגנון. לכל היקום העצום הזה שאת קצה קצהו של האצבעות שלו.
אבל בסוף, לא להשאיר את זה אצלך: לא להישאר במעגל הקטן של "אני, עצמי ואנוכי". כי כל פעם שאת שם, את מאושרת פחות, וגורמת פחות אושר לאחרים. ולא חבל על כל דקה כזו?

יש לי מטרה

וכן, אני יודעת שאני עוד לא שם (כמו שאומרים אצלנו בעדה). אני בתהליך (גם את זה אומרים אצלנו בעדה). הרבה מדי פעמים אני מייצרת לעצמי מצוקות במקום להפנות את המבט החוצה. הרבה מדי פעמים אני עסוקה במה שאין לי, במקום במה שיש לי לתת.
ולכן אני רוצה להזכיר לעצמי היום, ובכל יום: יש לי מטרה. אני רוצה לחיות חיים בעלי ערך. אני לא יודעת מתי אני אגיע לשם, אבל אני יודעת שהזמן להתחיל עם זה הוא ממש עכשיו.

נ.ב. השיר שט' אהובי כתב בשבילי, ומזכיר לי שלא מספיק להשאיר את הכוונות הטובות בפנים. צריך לעשות איתן משהו בחוץ

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאת מציאות, התפתחות אישית, כללי | עם התגים , | 6 תגובות

יש הכל.

הרחבה, בירור, פעולה. זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים

את יכולה ללמוד שנים. לעשות קורסים, סדנאות, רטריטים. את יכולה לעשות מדיטציה יום יום. את יכולה לדבר על זה, לקרוא על זה, לחשוב על זה מפה ועד הודעה חדשה.
ואז מגיע רגע אחד קטן, ופתאום את יודעת.
פתאום זה ברור לך בגוף:
יש הכל.
את צריכה רק להושיט את היד ולקטוף.
***
הרבה זמן לא כתבתי. ימים עמוסים מאד, עמוסים מדי, כאלה שמשאירים אותך בלי נשימה (שהראו לי ששוב לא למדתי לקח מניסיון העבר). ואז, כשהלחץ ירד, ישבתי רגע בשקט, עם ספר ביד, בלי לקרוא בו. ופתאום ראיתי את זה באופן ויזואלי, מול עיני: כל מה שדיברתי עליו שנים, אבל לא יכולתי להבין.
ראיתי שהכל קיים סביבנו. כל מה שאנחנו רוצים. הכל. כמו גן עדן מלא ופורח, שיש בו מכל טוב: אהבה. זוגיות. חברות. זמן. כסף. אפילו בריאות.
כל מה שצריך זה להרחיב את ההגדרות ואז זה נמצא שם, מול עינינו, כל מה שרצינו.
ואז, רק צריך לעשות את מה שצריך לעשות כדי לקבל את זה.

העולם מבלבל

אני יודעת, אני נשמעת כמו מטיפה ניו אייג'ית מהסוג המאוס. לא התכוונתי, אבל ככה יצא. וכן, אני יודעת שבעולם הרגיל שבחוץ זה ממש לא נראה ככה. אכן, העולם מבלבל: יש כל כך הרבה אנשים שאין להם אהבה, או זוגיות, או בריאות, או חברות, או זמן, או כסף.
אבל זה כך רק מפני שאנחנו שבויים בפורמטים צרים. אנחנו לא מחפשים זוגיות: אנחנו מחפשים בן זוג עם כך וכך תכונות. אנחנו גם לא מחפשים אהבה: אנחנו מחפשים שמישהו אחד, שהחלטנו עליו, יאהב אותנו, באופן מסוים (כך וכך פרחים בוולנטיינ'ס, כך וכך שותפות במטלות הבית). אנחנו לא מחפשים חברות, אלא אדם שיהיה (תמיד!) פנוי אלינו, מוכן להקשיב לנו ולשתף אותנו, שיעמוד לצידנו בכל צרה ומצוקה, כולל צרות ומצוקות שאין לו מושג איך להתמודד איתן. ובאותו אופן, אנחנו לא מחפשים כסף באופן כללי – אלא דורשים שהוא יגיע מעבודה מסוימת שנוח לנו לעשות, או מאדם מסוים שאמור (לדעתנו) לתת לנו אותו.
***
זה כאילו שאנחנו יוצאים לחפש מים, אבל מוכנים להכיר בקיומם רק אם הם מגיעים בבקבוק סגור עם לוגו מסוים עליו. "סליחה", אומר לנו העולם מבחוץ, "מחפשים מים? אז הנה, פה משמאל יש קולר. ובמקרר יש קנקן מים קרים. אה, ואם תצאו החוצה, יש שם מעיין ונחל זורם".
ואנחנו? אנחנו מפנים את גבנו בנימוס, אוטמים את אוזנינו לקולות ולמראות, וממשיכים ללכת מחנות לחנות, צמאים ומיואשים, לחפש את הבקבוק הספציפי שעליו החלטנו. כמה עצוב.
(מטופלת חכמה שלי קראה לזה "עיוורון תודעתי": הדבר נמצא מול עינינו, אבל איננו מבחינים בו כי הוא לא מגיע בפורמט שציפינו לו).

להרחיב את ההגדרה

ומה שהבנתי פתאום זה שלא משנה מה אני מחפשת, לא משנה מה חסר לי בחיים – הדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא להרחיב את ההגדרה. ובמילים אחרות, לעזוב את הפורמטים, וללכת למהות. כי מה זה משנה מאיפה אני שותה את המים, כל עוד הם צלולים ומרווים?
ולכן, אם אני מחפשת אהבה, אני צריכה להבין מהי אהבה. ואם אני מחפשת בריאות, אני צריכה להבין מהי בריאות. ואם אני מחפשת חברות, אני צריכה להבין מהי חברות. מהן המהויות העמוקות ביותר- ולכן הפשוטות ביותר – של המושג הזה. מהן הגדרות הבסיס, נטולות הקישוטים וההתניות.

כבר יש לי את זה

ואז מייד נגלה לעיני הדבר המפתיע הראשון: כבר יש לי את זה. כי אם אהבה היא הרצון להיטיב עם האחר – הרי שרוב הזמן אני חיה אהבה. ואם חברות היא הרצון להביע אהבה ולקבל אהבה – הרי אני מוקפת בחברים. ואם בריאות היא תנועה והרמוניה ואיזון – טוב, אז גם אם אני נראית בריאה כרגע, ואפילו מרגישה בריאה כרגע, אני יכולה לראות איפה הבריאות שלי לא שלמה (איזון, כמובן. ימים עמוסים וכל זה), ולהבין איך אני מארגנת לעצמי יותר בריאות.
וככל שאהיה ערה יותר למה שכבר יש לי, לא משנה באיזה פורמט – כך אצא אל העולם פתוחה יותר לקבל עוד. לא נזהרת. לא מתגוננת. לא חשדנית ומכונסת. אצא אל העולם כמו שעשיר הולך אל הבנק, ולא כמו שעני נכנס אליו. ובדיוק כמו העשיר, יהיה לי קל יותר להשיג עוד מזה.

ואם אין לי את זה?

ומה אם אין לי את זה? אז מגיע השלב השני: שלב ה"לשם מה". לשם מה אני רוצה כסף? או בריאות? או אהבה? כי לעיתים, המושג עצמו הוא רק פורמט. כי אם אני רוצה יותר כסף כדי להרגיש יותר ביטחון, הרי שמה שאני מחפשת הוא לא כסף, אלא ביטחון.
וכאן אני צריכה לחזור אחורה ולהרחיב את ההגדרה: מה זה ביטחון? (הידיעה שלא יאונה לי רע). איפה בחיים שלי כבר יש לי ביטחון כזה? (למשל – הידיעה שיש לי את היכולת להתמודד עם כל מה שבא אלי, הידיעה שאגדל מזה.) ואיפה עוד מחכה לי בחוץ ביטחון, שרק רוצה שאבוא ואקטוף אותו מהעץ שעליו הוא גדל?

להושיט את היד

כי כאן בא החלק האחרון במשוואה: הפעולה. כי לא מספיק לדעת שיש מים בנחל (ולא רק בבקבוק): צריך לצאת החוצה, להגיע אל הנחל, להתכופף ולשתות.
וכאן אני מזהה עצלנות מסוימת בחוגי הניו אייג' שבהם אני מסתופפת: במקום לצאת ולעשות משהו בעניין, אנשים ממשיכים לבקש, להתפלל, להתמקד, לזמן… ולהתאכזב.
כי לא, זה לא מספיק.
כי אחרי שזיהינו איפה ובאיזה פורמט מסתתר מה שביקשנו, אנחנו צריכים לצאת לשטח. להתאים את עצמנו לפורמט – כלומר, להתגמש. לצאת החוצה אל הנחל. להתכופף. להושיט יד. לשתות. גם אם זה לא הכי נוח.
כי אם נסתכל על אלה שיש להם את הדבר הזה שאנחנו רוצים, נגלה שזה מה שהם עושים: הם מתגמשים. הם מתאימים את עצמם לפורמט. כשהם מזהים הזדמנות על עץ גבוה, הם לא עומדים ומחכים שהיא תצנח אל חיקם: הם מטפסים על העץ וקוטפים אותה. אם הם רוצים כסף, הם עושים דברים שמביאים כסף. אם הם רוצים חברים, הם משקיעים באנשים סביבם. אם הם רוצים זוגיות, הם יוצאים מהבית. אם הם רוצים עניין, הם נרשמים ללימודים, או מאמצים תחביב חדש, ולא מחכים שיגיע עניין משומקום לפוגג את ענני השיעמום.
***
ולפעמים נגלה שהברכיים שלנו לא מספיק גמישות, או שהגב שלנו כואב כשאנחנו מתכופפים אל הנחל. וזה אומר שנצטרך אולי לשכלל יכולות, לעשות יוגה או פילאטיס או אפילו לגשת לרופא, לפני שהמים יהיו זמינים אלינו בנחל.
ובדיוק באותו אופן, לפעמים לפני שיהיה לי כסף, או בריאות, או אהבה – אני צריכה לשכלל יכולות. ללמוד משהו חדש, לטפל בעצמי, להתגמש.
וזה בסדר.
כל עוד אני זוכרת שיש הכל.
אין מחסור. הכל נמצא.
ועלי המשימה: לזהות. לגשת. לקטוף.

נ.ב. רק לא להיות ענן

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | עם התגים , , | 2 תגובות

האם עונשים עובדים?

תרגיל בחשיבה – או: פוסט חינוכי בתכלית

בואו נעשה תרגיל מחשבתי.
נגיד שנסעתם בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מצאתם את עצמכם מסמסים תוך כדי נהיגה. פתאום, משומקום, צץ שוטר ומסמן לכם לעצור בצד. טראח! קנס של כמה אלפי שקלים להתחלת היום.
ועכשיו לחלק המעניין: התבוננו רגע בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם הרגשתם אסירי תודה לשוטר, שלימד אתכם שיעור חשוב, או שממש כעסתם עליו באותו רגע? מי הרגשתם שאשם בנזק שנפל עליכם – אתם, או המדינה המעצבנת ששולחת שוטרים מעצבנים לחפש אתכם על שטויות, במקום לטפל בבעיות חשובות יותר?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתפס יותר על ידי שוטרים?
***
ועכשיו, בואו ניקח אירוע שונה: אתם נוסעים בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מסמסים. מכיוון שהעיניים שלכם נעוצות בטלפון, בלי לשים לב אתם נתקעים בצד הדרך בתמרור. טראח! נזק לחלק הקדמי של האוטו בהיקף של כמה אלפי שקלים. אוף!
ועכשיו נחזור שוב לחלק המעניין: התבוננו בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם תכעסו על מישהו, זולת על עצמכם? האם תרגישו קורבן של מישהו, או שתיקחו על עצמכם את האחריות?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתקע בתמרורים?
***
אם אתם כמו רוב האנשים, סביר להניח שבמקרה הראשון תכעסו על השוטרים, ובמקרה השני, על עצמכם.
יותר מזה: רוב הסיכויים שבמקרה הראשון הלקח שלכם יהיה "נסו לא לסמס בקרבת שוטרים", ובמקרה השני – "עדיף לא לסמס".
במילים אחרות, הקנס מלמד הרבה פחות מהנזק לפגוש – למרות שבשניהם מדובר פחות או יותר על אותו נזק כספי.

למה זה ככה?

כי במקרה הראשון חטפנו עונש. במקרה השני – קרתה לנו המציאות.
וכשאנחנו חוטפים עונש, אנחנו בדרך כלל לא לומדים לקח. אנחנו בעיקר לומדים לכעוס על מי שמעניש אותנו. מה עוד אנחנו לומדים? להשתדל לא להיתפס על ידי הסמכות המענישה. הלמידה הזו גורמת לנו להרגיש חלשים וחסרי אונים מול הסמכות שבחוץ.
לעומת זאת, כשהמציאות מטיחה את עצמה בפנינו, אנחנו לומדים משהו: אנחנו לומדים שלפעולות שלנו יש תוצאות. וכשאנחנו לומדים את זה, גם אם באותו רגע אנחנו כועסים על עצמנו, אנחנו מבינים שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים לנהוג כך או אחרת, ובהתאם – לקבוע את גורלנו. אנחנו מרגישים חזקים!

ומה לגבי הילדים?

טוב, נו, לגבינו זה ברור. אבל מה לגבי הילדים שלנו? איך אנחנו מחנכים אותם? משום מה, איתם אנחנו עובדים בשיטת העונשים. כשהילד נוהג לא כראוי אנחנו נוקטים סנקציות – כדי שהוא ילמד! כדי שהיא תבין! כדי שיהיה לה ברור שאיתי לא משחקים!
הבעיה היא, שאם מה שביקשנו זה ללמד את הילד לנהוג אחרת, העונש מפספס את המטרה. אף אחד לא לומד כשכועסים עליו ומענישים אותו. כשמענישים אותנו אנחנו בעיקר אוטמים את עצמנו (ראיתם פעם ילד שמקבל עונש? דמיינו את העמידה שלו: המבט המורכן. האגרופים הקפוצים. הכתפיים המכווצות. כל כולו משדר: "לא רוצה להקשיב לכם").
עונשים מלמדים את הילדים שלנו שהם ילדים רעים. וזה פספוס גדול, גם מפני שהיינו רוצים שהם יחשבו על עצמם כעל טובים ואהובים, וגם מפני שמי שמאמין שהוא "ילד רע", ממשיך לעשות דברים רעים.

אז מה כן לעשות?

אז איך כן למנוע מהילד לעשות דברים לא ראויים? בלי ענישה בכלל בכלל?
הכלי המרכזי בעיני הוא לשאול: מה הייתי רוצה ללמד אותו פה? איזה ערך? איזו תכונה? איזו התנהגות?
במילים אחרות – לעבור מ"מה שאני רוצה שהוא לא יעשה" ל"מה אני רוצה שהוא יבין".
וכשאני ממוקדת על השאלה החדשה הזו, לשאול: או.קיי, ואיך אלמד את זה באופן הברור ביותר, שהכי מתאים לילד? מהי צורת הלמידה שהכי מתאימה לילד שלי? איך הוא יבין את זה בצורה הכי בהירה וברורה?
כשאנחנו באים מנקודת מבט כזו, הילד לא מגלה התנגדות: הוא לומד.
כי הוא מבין שהלמידה היא לטובתו.
ועל זה היה אומר המורה שלי למתמטיקה: מ.ש.ל.

נ.ב. ויש עוד המון כלים. ואת כולם אתן בהרצאה ביום שני, 13.2.17, בשעה 20:30 במתנ"ס סביונים במעלות – "לגדל ילדים בלי עונשים". מוזמנים מאד.

נ.ב. 2: ברור שכל זה תקף גם לגבי בני זוג, נכון? (כלומר, העיקרון של הפוסט שעונשים לא עובדים. לא ההרצאה).

נ.ב. 2: Love is kind

פורסם בקטגוריה הורות וילדים | עם התגים , | תגובה אחת

תה לשלושה

מסתגלת לשינויים. מתרגלת לכך שהילדים שלי גדלים. משתדלת לזכור שהכל דינמי

אז בערב אכלנו רק שלושתנו: הדייג, אני וצעיר הבנים.
הבינונית יצאה לעבוד במלצרות, הגדול היה (כרגיל) במכינה הקדם צבאית. וככה ישבנו רק שלושתנו ליד השולחן הגדול, ואכלנו ארוחת ערב של יום שישי. בשקט.
***
שבוע קודם זה נראה אחרת לגמרי: הגדול יצא שבת, הבינונית הואילה בטובה להפסיק לרגע ללמוד ולעבוד, וקבענו עם עוד שלוש משפחות של חברים לאכול יחד. לרגע זה היה נראה כמו בכל השנים האחרונות: רעש, בלגן, קולות של משפחה וחברים.
ואז, ביום ראשון בבוקר, הגדול נסע למכינה. והבינונית הודיעה שתגיע מאוחר כי היא רוצה ללמוד עם חברות, והצעיר יצא לחוג, ואחר הצהריים מצאתי את עצמי לגמרי לבד בבית.

מאז ספטמבר
מאז ספטמבר הבית שלי השתנה. המשפחה שלי השתנתה. דברים שהיו מובנים מאליהם – כמו ערימת סנדוויצ'ים בבוקר, כמו רעש של המוני חברים בבית, כמו ארוחות יום שישי הומות, כמו שגרה של בית – נעלמו, וחוזרים לבקר רק מדי פעם.
יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו – הדייג ואני – בתור זוג עם ילד, או אפילו רק שנינו לבד. זה כייף, בהחלט, אבל גם מבלבל. השגרות הקבועות השתנו. היחסים בבית השתנו. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה, אבל זה כאילו משהו בלכידות הלך לאיבוד. משהו ב"כולנו ביחד". כי אין מה לעשות: התחיל לנו כבר שלב הלחוד.

שלב ה"לחוד"
כי גם אם אני רוצה להתעלם מזה ולשחק בכאילו שום דבר לא השתנה, זה השתנה. לא רק עצם היציאה של הבן הגדול מהבית (כן, אני יודעת שהוא עוד יחזור. לפני הצבא, אחרי הצבא… בסדר. יודעת. זה לא עושה את זה פחות קשה). זו גם הבינונית שכבר עושה בגרויות ומתלבטת על מה תעשה אחרי בית הספר. והצעיר שבעצמו שועט לתוך גיל ההתבגרות.
וזה לא קל לי – כי שנים אני עובדת על הביחד. קוראת וכותבת ומראיינת ולומדת ומתגייסת ומתאמצת.
בתור מי שגדלה בלינה משותפת, היה לי חשוב לייצר לילדים שלי – ובואו נודה על האמת, לעצמי – בית שהוא ה-בית. במלוא מובן המילה. בית שיש בו תמיד סירים על האש. שיש בו ריח של אוכל וכביסה. בית שבו הילדים יושבים יחד סביב שולחן האוכל ועושים שיעורים במתמטיקה (כן, אני יודעת, זה לא תקני. כל ילד אמור לעשות שיעורים אצלו בחדר בשולחן העבודה המסודר שלו. סבבה. אצלי עושים את זה בסלון, עם המון עזרה בין האחים והמון רעש, וזה משמח אותי כל פעם מחדש). בית שיש בו הווי משפחתי עם בדיחות שרק המשפחה מבינה וחוויות של טיולים ומשחקי קלפים ביחד, בערב.

ומאז אני מבולבלת
לא תמיד החזון הזה הצליח. היו תקופות של פרצופים חמוצים וצעקות של "נמאס לי לאסוף אחרי כולכם" וויכוחים בין אחים (ובין הורים). אבל זה הלך והתגבש, הלך ונהיה, הלך ולבש את המראה הזה, שאני כל כך אוהבת.
עד ספטמבר.
ומאז אני מבולבלת. ולא פעם הולכת ברחבי הבית הגדול שלי אבודה. כאילו נהיה לי פחות ברור מה אמא אמורה לעשות, איך היא אמורה להתנהג. ואיך בכלל לשמור על שגרות וגבולות וטקסים כשאין כל כך עם מי.
ורק ברור לי שזה תהליך שיילך ויתעצם. הרי זה רק עניין של שנה וחצי עד שגם הבינונית תצא מהבית, ושלוש שנים אחר כך צעיר הבנים. וכמו שארזתי והידקתי וסידרתי, כך יגיע זמן לשחרר, לפרום, לפתוח. רק אין לי מושג איך באמת עושים את זה.

הכל זורם
ואז אני נזכרת שהכל דינמי. הכל משתנה. הכל זורם. ממילא. כל הזמן.
ואני מזכירה לעצמי שגם עכשיו, כשאנחנו ישבים שלושה לשולחן במקום חמישה פלוס פלוס, זו עדיין משפחה. אלה עדיין אנחנו. רק אנחנו אחרים.
וממש בזמן שאני כותבת את המילים האלו, הצעיר והאמצעית חולקים מלאווח וזיכרונות מסדרות ילדים עתיקות, ויש רגע שמח ומצחיק למרות שאלה רק שניהם ליד השולחן.
ואני מזכירה לעצמי, שוב, שגם זה שלב. ואחריו יהיו שלבים אחרים, כמו שלפניו היו. ובכל פעם נהיה קצת שונים, קצת אחרת משהיינו קודם.
וגם כשנהיה רחוקים – תמיד תמיד – נהיה משפחה.
ובכל פעם נלמד מחדש: מה זה אומר להיות אמא, מה זה אומר להיות אבא, מה זה אומר להיות בן או בת או אח.
ורק צריך לא להיבהל מהשינוי כל כך.

נ.ב. 1: ואם אתם צריכים עזרה בהתמודדות עם השינויים בחיים של הילדים שלכם, ועם מה שעובר עליהם, מתבגרים או צעירים – אני פה. לרשותכם.

נ.ב. 2: כי אלה החיים. ועכשיו צריך לחיות אותם הכי בגמישות שאפשר.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על תה לשלושה

פחדנית אחת

על הרצון להעז

על מה תתחרטי לפני שתמותי?
ככה, באמצע היום והשומקום, זה מה שעלה לי בראש. לא שאני אדם של חרטות גדולות (אני אשה של קדימה, לא של אחורה), אבל השבוע חזרתי לספר הנפלא של טאנזין פאלמו, "טיפוח הפוטנציאל האנושי", ושם, היא כותבת במשפט אחד – "מעט מאד אנשים הצטערו לפני מותם על כך שלא הקדישו יותר זמן לעבודה". וגיליתי שאני סוגרת את הספר ושואלת את עצמי: "ואת? על מה את תצטערי לפני שתמותי?"
והתשובה עלתה, ברורה וגלויה ומצערת: אני, ככל הנראה, אתחרט על כך שלא העזתי יותר.

העזה מצומצמת

מי שמסתכל עלי מהצד לא יחשוד בי בחוסר העזה. אני נראית – ככל הנראה – בוטחת, סגורה על עצמי, מעזה להתקדם.
אבל ההעזה שלי מצומצמת לאזורים מאד מסוימים: אזורי השכל, הדיבור, האינטלקט, החיבור עם אנשים. אין לי בעיה להתמודד עם נושא חדש, לימודים חדשים, אנשים חדשים, אפילו תעסוקה חדשה.
איפה אני מאבדת את האומץ? בכל מה שקשור להסתדרות בעולם: שם אני מרגישה אבודה וחוששת. לנסוע לחו"ל לבד, למשל, זה משהו שלא עלה בדעתי. גם לטייל בארץ רק איתי זה לא משהו שבא בחשבון. אני אפילו פוחדת לנהוג למקומות חדשים ולא מוכרים (אבל זה נושא לפוסט אחר). להסתדר במציאות בלתי מוכרת? פחד אלוהים.
אני פוחדת מאקסטרים. פוחדת שהמשפחה שלי תתערב בענייני אקסטרים. אני פוחדת מגבהים, ממהירות מופרזת, מפיגועים, מתאונות, מטרמפים, מלנסוע במזג אוויר בעייתי, מלהיות חסרת כל, מלשחות לעומק בים.
בקיצור, אני פוחדת מכל מה שקשור בגוף, בפיזיות, בחוץ, בקיום. שם אין לי ביטחון.
והמחיר הוא חוסר העזה. יש המון דברים שאני מפנטזת לעשות ופוחדת: החל מהאומגה שכולם במשפחה עשו חוץ ממני, דרך לנהוג למקומות מרוחקים וכלה בטיול להודו שאליה טרם הגעתי. שם אני עוצרת את עצמי. שם אני מגבילה את עצמי. שם אני לא.

שני סוגי ביטחון

וחשבתי השבוע על ביטחון באופן כללי, וביטחון עצמי באופן ספציפי. וחשבתי על כך שיש שני סוגים של ביטחון: הביטחון בעצמי והביטחון בעולם.
הביטחון בעצמי הוא האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי. הידיעה שאני יכולה להסתדר עם כל דבר שלא יבוא. שאני מסוגלת להתמודד עם חוסר כסף, חוסר דרך, נתיבים מסוכנים.
ביטחון מהסוג הזה נרכש – אם יש לנו מזל, או שכל, או הורים שמאפשרים את זה – על ידי התנסות. בכל פעם שאני עושה משהו חדש, שלא עשיתי קודם, ויכולה לו – הביטחון העצמי שלי גדל עוד קצת. אני לומדת שאני יכולה. וכך, אני לומדת לסמוך על עצמי. ההתנסות הראשונה מפחידה, זו שאחריה – פחות.

החיים כחדר בריחה

אבל הביטחון בעולם הוא משהו אחר לגמרי: הוא הידיעה שלא משנה מה יבוא, זה טוב לי. לא משנה מה יגיע, אני אגדל מזה. או כמו שאמרו ב"שיטת המגירות", שממנה התחלתי את דרכי הרוחנית: "הכל בא לקדם אותי".
במילים אחרות, אם הביטחון העצמי מדבר על עבודה ויכולת, הביטחון בעולם מדבר על אמונה.
הוא מדבר על לראות את החיים לא כמסלול מכשולים בעייתי שבו עליך להיות נהגת מיומנת ובעלת כישרונות (או שתתרסקי!) – אלא כזירת משחק. זירה שבה אפשר לבוא ולהתנסות, להשתעשע בכל מיני משימות ולראות מה זה עושה לי.
בטיפול שהיה לי השבוע השוויתי את החיים לחדר בריחה (גם באחד כזה לא הייתי, אגב): היינו יכולים לראות את חדר הבריחה כהתנסות מלחיצה – חדר סגור, אי אפשר לצאת, לחץ לפתור בעיה מסובכת – אם לא היינו יודעים שמדובר במשחק.
אמונה בעולם מדברת בדיוק על זה: על ההבנה שבאנו לעולם הזה כדי לגדול ולהתנסות, לחוות ולהתפתח. ומבחינה זו, כל חוויה שהיא, נעימה או לא נעימה, מפחידה או מענגת, היא בסך הכל חוויה: חומר לימודי, תרגיל בהתפתחות.

הבעיה: המוח הממיין

ואני נזכרת במה שלמדתי בבודהיזם: שהמקור לסבל שלנו הוא ההתעקשות להחליט על חוויות אם הן טובות או רעות. הבעיה נעוצה במוח הממיין שלנו, שנרתע מחוויות מסוימות ושואף נואשות להשיג אחרות.
אותו מוח שמסרב להכיר באמת הפשוטה, שכולנו חווינו והכרנו בחיינו: אין לך מושג מה תהיה התוצאה של מה שאת עוברת ברגע זה. אנחנו לא זוכרים שלפעמים קפיצות הדרך המשמעותיות בהתפתחות שלנו הגיעו דווקא כתוצאה מחוויות שלא היינו מגדירים מראש כנעימות, מחוויות שהיינו עושים הרבה להימנע מהן.
לעולם לא הייתי בוחרת במשבר הבריאותי שעברתי בשנה שעברה. לא הייתי בוחרת לעבור בדיקות וניתוחים ופחד ולחץ וחוות דעת נוספות ונסיעות ותקופות שבהן אני לא יכולה לעבוד. אבל ההתנסות הזו שינתה אותי, הגדילה אותי, פתחה אותי להבנות חדשות, למערכות יחסים חדשות. היא עיצבה אותי, ועשתה עבודה טובה למדי. מי אמר לי שחוויות אחרות שאני חוששת מהן, שאני מגדירה כגרועות, לא יעשו את אותה עבודה?

***

והייתי רוצה לומר לעצמי עכשיו: "יאללה, קומי, תעזי. הכל חוויות, את זוכרת?". אבל אני יודעת שזה לא בהכרח יקרה. לא עכשיו, לא בקצב שהייתי שואפת אליו.
אבל כשאני זוכרת את זה כמטרה, אני מקווה להתכוונן אחרת. להיפתח, לאט לאט, לחווית חדשות. להיפתח, לאט לאט, אל החיים.

נ.ב. ושיהיו רגעים של חסד

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים | עם התגים , | סגור לתגובות על פחדנית אחת