מילה רעה

או: הקשר הכואב בין הצקה להשתקה

לפני 200 שנות אור (או 37 שנים, בספירה אנושית) הייתי בת 12. בת קיבוץ, שגדלה בכפר הקטן שלה בצפון. היינו 11 ילדים בכיתה. בכיתה מעלינו היו רק שמונה. בקיבוץ שלי דגלו במשנה חינוכית שדגלה: "בית ספר בבית". המשמעות – גרנו בצפון, אבל לא נחשפנו אפילו לצפון. שאר המדינה הייתה ישות ערטילאית. נפגשנו איתה רק כשירדנו מדי פעם לסידורים עם ההורים בנהריה, לריבוע פיצה או לקופת חולים. העולם היה רחוק, בלתי מושג. הייתי ילדה טובה: למדתי. שרתי במקהלת בית הספר. קראתי ספרים.
ואז הגיעה אלינו חברת נוער. קבוצת ילדים בני 13, שיצאו מהבית מסיבות שונות ומשונות, ובאו להתחנך בקיבוץ. הם הביאו איתם מושגים חדשים (אשכנזים וספרדים, למשל) אופנות חדשות (היה להם באגי! בזמן שאנחנו התהלכנו בשבילי הקיבוץ בתחתונים וגופיות לבנות, להם היה באגי וחולצות בטן!), מוזיקה חדשה ("אם תזכרי אותי סיוון", למשל, היה שוס), תסרוקות חדשות (סיכה אחת בצד. הו, כמה סטייל), צחוקים חדשים, שפה אחרת. הם הביאו לבית הספר המנומנם שלנו הרפתקאות חדשות, סיכונים חדשים.
***
אני זוכרת פחות או יותר את כולם, אבל כנראה שלעולם לא אשכח את א'. הוא היה ילד נמוך, מתולתל וכריזמטי. היום אני יודעת שהוא בטח חיפש לעצמו מקום. אבל אז הרגשתי בעיקר שהוא מחפש אותי.
א' הפך אותי לקורבן הצחוקים שלו. בכל רגע, צפוי או לא צפוי, הוא היה מגיח מאחוריי, ומחקה את הקול שלי, שמשום מה שיעשע אותו מאד. אני לא יכולה לשכוח את החיקויים שלו, למרות שעברו מאז 200 שנות אור.
ב"אדלר" אומרים שכל ילד מגיב לסיטואציות לפי סגנון החיים שלו. אני הגבתי לחיקויים של א' לפי סגנון החיים של ילדה טובה ומפוחדת: השתתקתי.
בהתחלה ניסיתי להיעלם מהעיניים שלו. כשזה לא הספיק, הפסקתי לדבר בחברה. עזבתי את המקהלה, כמובן. אחת עם קול כמו שלי, מה יש לי לחפש שם? ניסיתי לתפוס כמה שפחות מקום. זה לא עזר. המילים הרעות שלו רדפו אותי בכל מקום. היינו – ילדי הלינה המשותפת – כמו דור הילדים של היום: חשופים ללא הפסק לחברה. אצל הילדים היום זה וירטואלי. אצלנו אלה היו החיים.

ואז הגיע ד'

ואז קרה לי קסם. ד', עוד אחד מבני חברת הנוער, קיבל את המשפחה שלי כ"משפחה מאמצת" (כל ילד בחברת הנוער הוצמד למשפחה מהקיבוץ, שאליה הלכו בשעות אחר הצהריים למפגשי ילדים והורים). מ' כבר הייתה אצלנו שנה: ילדה יפה וטובת לב, שהתמסרה למשפחה שלי כמו בת לכל דבר. אבל כש-ד' הצטרף, הדברים השתנו.
ד' היה הכי גדול בכיתה שלו. הכי מרשים. הכי שנון. ענק טוב לב מבפנים ומחוספס מבחוץ. ו-ד' פרש עלי את חסותו. הייתי האחות הקטנה שלו. ומרגע זה המילים הרעות נפסקו. אף אחד לא העז להתגרות ב-ד'.
חזרתי לנשום. חזרתי לדבר. אבל לא חזרתי לשיר.
***
לקח לי בערך 30 שנה לחזור ולשיר מול אנשים אחרים. היה צורך בכמה וכמה שנים טובות של עבודת מודעות; בכפר שלם שבו נהוג לפרגן על הכוונה ולא על הביצוע; ובעיקר באיש אחד, מקוראי הבלוג הזה, שהפיח בי אומץ והזכיר לי שבאנו ליהנות (תודה לך, ר').
אבל 30 שנה של השתקה לא נמחקו לי. עובדה, עד היום אני זוכרת את המילים הרעות ההן, את הטון המדויק של החיקוי. כמו צלקת בלב.
ולפעמים אני חושבת כמה עוד אנשים יש כמוני. כמה אנשים הפסיקו לשיר, לכתוב, לצייר, לדבר, לרקוד, לשחק כדורסל או כדורגל. כמה אנשים הפסיקו לבטא את עצמם, חדלו מלתת לסביבה שלהם את המתנות הייחודיות שלהם, כי מישהו סתם להם את הפה. ולא היה להם ד' שיציל אותם.

לא להרשות

ואני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל אם יש משהו שאני לא יכולה לשאת אלה מילים רעות וחיקויים. זה לא מצחיק אותי. זה מעציב אותי.
ובגלל שאני יודעת איך זה מרגיש, וכמה זמן זה מרגיש, זה אחד הדברים שאני מלמדת היום הורים: אל תתעלמו ממילים רעות.
אל תרשו לילדים שלכם להכאיב זה לזה. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לאחרים. אל תרשו לילדים שלכם להכאיב לכם. גם לא במילים.
מילים רעות לא בהכרח באות בפורמט של קללות: לפעמים הן חיצים מדויקים, טבולים בארס, שנכנס לתוך הלב ומחלחל אל העורקים. ארס שגורם לנו לשאת אותו שנים אחרי, לדפוק לנו את הביטחון, את שמחת החיים, את הביטוי העצמי.
ונכון, אנחנו לא באמת בפוזיציה של "להרשות" או "לא להרשות": הפה שלהם הוא ברשותם. אבל יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות אצלנו בבית:
לתת דוגמה. להיזהר במילים שלנו, גם כשאנחנו כועסים, רותחים, מתוסכלים. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים להם עליהם נצרבת בתוכם, הופכת לחלק מהדימוי העצמי שלהם. לזכור שכל מילה רעה שאנחנו אומרים היא חלק מהאמצעים הלגיטימיים מבחינתם, לצאת איתם לעולם ולהתנהל איתם בחברה. וגם – להיזהר באופן שבו אנחנו מדברים אל בן הזוג שלנו, אל אנשים בסופר, אל נהגים אחרים בכביש. כל דבר כזה מלמד אותם איך מתנהגים בעולם הזה.
לא לאפשר "ירידות" והשפלות. אל תצחקו מחיקויים. אל תתפעלו כשהם מספרים לכם איך עשו צחוק ממישהו אחר, גם אם זה באמת מצחיק באותו רגע (מדהים כמה קל לנו לצחוק ממשהו שקורה לאחר, אבל אם זה היה קורה לנו?)
להתייחס למילים רעות כאל אלימות. כמו שאנחנו לא יכולים למנוע מהילדים להרביץ, אבל יכולים להגיב על כך בתקיפות – כך גם לגבי מילים (ולהורים שאומרים לי – "אבל אז איך הוא ילמד להגיב כשיורדים עליו?" אני מזכירה: לא צריך ללמד ילד להחזיר. צריך ללמד אותו להגן על עצמו. וילד שמרגיש טוב ובטוח עם עצמו, שיש לו בסיס איתן של הערכה עצמית, מוגן מפגיעתן של מילים רעות הרבה יותר מילד שיודע לקלל, להעליב, להשפיל).
להעביר מסר ברור בבית: לכל אחד יש חולשות. אנחנו לא מושלמים. זו לא סיבה לצחוק מהן. זו סיבה להושיט עזרה.
להזכיר שהכלל הזה תקף גם בווטסאפ, גם באינסטגרם, בכל מקום ואתר.
ללמד את הילדים שלנו לא לעמוד מהצד. מחקרים מראים שכשהעומדים מהצד מפסיקים לעמוד מהצד, הבריונות וההצקות נפסקות. למדו אותם להיות אלה שלא צוחקים, אלא מפסיקים.
ואם מציקים לילד שלנו, יורדים עליו? אפשר ללמד אותו להתרחק מילדים פוגעניים, בדיוק כמו שאפשר ללמד אותו להתרחק מאלימות (וצריך ללמד להתרחק מאלימות). ומצד שני, להזכיר לו בבית: יש לך חולשות ויש לך חוזקות. בדיוק כמו לכל אדם אחר. בדיוק כמו למי שפוגע בך. גם לו יש חולשות וחוזקות. אתה יכול להתרכז בחולשות שלך (שזה מה שמי שפוגע בך עושה), ואתה יכול להתרכז בחוזקות שלך. כל מה שמתמקדים בו – גדל. למצוא הזדמנויות בבית להדגיש את החוזקות שלו, לעוף עליהן, להתפעל מהן. לייצר מקומו שבהן הוא יכול להמשיך לבטא את עצמו, בסביבה מוגנת.
ולא פחות חשוב: לעזור לו למצוא קבוצה חברתית שבה הוא שייך ומוערך. לא משנה איזו – בתנועה, בחוג, עם ילדי החברים שלנו, אם בני דודים. שייכות כזו, מספרים המחקרים, עוזרת יותר מכל לעמוד בקושי של ההצקה.

נ.ב. 1: ואם יש לכם בבית ילדים שמציקים לאח שלהם, או לכם, או שחס וחלילה מציקים לילד שלכם – מוזמנים אלי להדרכת הורים.
נ.ב. 2: שיר (פתאום אני מבינה שכנראה החולשה המטורפת שיש לי לשיר הזה קשורה להיסטוריה שלי).
מוקדש בהתרגשות ל-ד', שהשבוע, סוף-סוף אחרי 33 שנים, זכיתי לומר לו תודה.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על מילה רעה

אפקט הפנינה

זה קורה לי לא פעם בטיפול או בהדרכה:
לפעמים החדר נעלם.
האישה שמולי שבכורסה הכתומה השנייה נעלמת.
ובמקומה יושבת ברגליים מתנדנדות הילדה שהיא הייתה פעם. צלולת מבט, עגולת לחיים, כואבת כמו שרק ילדים יכולים לכאוב: בטוהר. בלהט. בהתמסרות.

המבוגר שמסביב לילד

אני מאמינה שהמבוגר שהפכנו להיות הוא ההילה שנוצרה סביב הילד שהיינו פעם.
כמו עץ שמשגשג מהשתיל שהיינו, ועדיין אפשר לראות מתחת לעלווה את המתאר הבתולי של ימי הילדות.
ואולי – כמו פנינה שמתגבשת, שכבה אחרי שכבה, בכל מקום שבו היכולות שלנו פוגשות את העולם; בכל מקום בו הפצעים שלנו פוגשים את העולם. כך המבוגר שהיינו זוהר, נוקשה וחבול, מעל הילד שהיינו פעם.
בכל מקום שהילד שהיינו חווה תסכול, הוא התרכך – או התקשה. הסתגר או צמח. פעל או נסוג.
ובכל פעם שהוא פעל בדרך מסוימת, היא הפכה קלה יותר בפעם הבאה. אם כשהחברה שלנו עזבה אותנו נסוגנו לתוך עצמנו, כשהחבר הבא יראה סימנים של חוסר עניין בנו, הנסיגה תיראה פיתרון קל יותר. וככל שנחזור על עצמנו, על אותה תגובה, הנסיגה תהפוך לדפוס. ודפוסים, כבר אמר מי שאמר, הופכים לגורל.
וכך ההתנהגויות שלנו בילדותנו מעצבות את גורלנו. מתוך בחירה חופשית ולא חופשית. שכבה אחר שכבה, צלקת אחר צלקת.

סט הכלים הישן

אלפרד אדלר (הגאון) אמר שעד גיל 5-6 הילד מגבש את סגנון החיים שלו. "סגנון חיים" באדלריאנית כולל את האופן שבו הילד רואה את העולם (למשל – מחולק לחזקים וחלשים, לפעילים ופאסיביים, ליריבים או לשותפים) את האופן שבו הוא רואה את עצמו בתוך העולם (האם הוא חזק או חלש? פעיל או סביל? יריב או שותף?), ואת האמונה לגבי המצבים שבהם הוא יפרח – או ידעך.
ועם התפיסה הזו אנחנו מסתובבים עד סוף חיינו – מביטים ומפרשים דרכה את העולם. אנחנו ממשיכים להשתמש בכלי הפלסטיק הקטנים והקהים של ילדותנו, במקום לקחת לעצמנו סט חדש של כלים, כזה שמתאים לגדולים.
אני ממש רואה את הילד הזה, בן החמש, לפעמים:
באשה שהתפרצה על הבת שלה כי "היא לא מתייחסת אלי".
בגבר שחייב לקחת את כל האחריות בבית, "כי רק אני רואה מה צריך לעשות".
בהורים שמתווכחים על כל דבר בערך, בדיוק כמו שבילדותם התווכחו עם האחים שלהם.

אבוד בתוך המבוגר

ואני יודעת שהילד שבתוכם מופיע לא רק אצלי על הכורסה הכתומה.
הילד שלהם הולך בעולם אבוד בתוך האיש שהם נהיו, ומבקש: תשומת לב. אהבה. רכות. הבנה. חמלה.
ומכיוון שגם אני הולכת בעולם עם הילדה בת החמש שהייתי אבודה בתוכי, אני יודעת כמה זה קשה כשהאשה הבוגרת צריכה לבטא את קולה של הילדה. זה לא תופס. זה לא עובד.
כי האנשים שהפכנו להיות מנסים לנסח בהיגיון – בכללים, בחוקים, בגבולות – את מה שאין בו היגיון. מה שאין בו כללים. מה שאין לו גבולות.
את הצורך העז, הבלתי נגמר, בחיבוק, בתשומת לב, בהכרה.
וכאמא, אני לומדת לעצור ולשים לב לילדה שבתוכי.
לשאול אותה מה היא צריכה עכשיו.
מה היא מבקשת.
לתת לה חיבוק דמיוני, תשומת לב דמיונית, הכרה דמיונית. דמיונית אבל נוכחת.
כמטפלת ומדריכה, אני לומדת לעשות זאת עבור אחרים.
***
להכיר, להכיר, להכיר.
להכיר בכאב. להכיר בקושי. להכיר ברעב הנורא.
להגיד לעצמי:
"זה בסדר, שאת כועסת עכשיו. אבל זה כעס ישן: הכעס על הילד שלך שלא הקשיב לך הוא הכעס העתיק על העולם שלא הקשיב לך.
"זה בסדר, שאת מרגישה שאף אחד לא עוזר לך. אבל זה לא תסכול מהיום. זה תסכול מהלינה המשותפת בקיבוץ לפני 30 שנה.
"זה בסדר, שאת נעלבת עכשיו שלא הזמינו אותך. אבל זה לא עלבון מהיום: זה עלבון הדחייה של הילדה בת החמש שהיית פעם, זו שלא ידעה לשחק עם אחרים. היום את כבר יודעת לשחק עם אחרים. הכל בסדר, את תוזמני שוב".
וכשאנחנו עושים את זה, הילד שבתוכנו נרגע.
ויש מקום לאדם הבוגר שנהיינו – לחזור למשחק.

נ.ב. 1: המלצה: עוד לא הייתי בהרצאה של שרון כהן "מהילד שבי לילד שלי", אבל שמעתי הרצאה אחרת שלו שהייתה מעולה. בפעם הבאה שהוא בצפון, אני מזמינה אותי (ואתכם) ללכת.
נ.ב. 2: אם הגיע עבורכם הזמן להפסיק להיות מופעלים על ידי הילד שבכם, והייתם רוצים ללמוד לעבוד איתו (ועם הילדים האמיתיים שלכם), מוזמנים אלי להדרכת הורים או לטיפול תטא הילינג.

נ.ב. 3: על זה כתב ג'ון לנון (הגאון): Woman, I know you understand the little child inside the man

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | תגובה אחת

עדינה ושברירית

ולבסוף, אני מוכנה להיות עדינה

"את כזאת עדינה", אמרה לי חברתי ע', ברגע של שיחה מלב אל לב. ואני התכווצתי קצת בתוכי. היה לי ברור שהיא אומרת את זה באהבה. אבל עדינה? אני? אמא'לה, איזה פחד.
עדינות לא הייתה אחת האיכויות שחונכנו אליהן. חספוס? בטח. כוח? בוודאי. חוסן? בהחלט. להיות יכולה הכל, ביד אחת ותוך כדי עישון נובלס? כמובן וכמובן.
אבל עדינות? עדינות הייתה שייכת לספרים שקראתי, לא למציאות. במציאות שלי, עדינות הייתה כמעט פשע. היא הייתה משהו לצחוק עליו. להיות עדין היה להיות לא שייך לכנופיה.
ושנים פחדתי להיות עדינה. החבאתי את העדינות שבי היטב היטב. דיברתי בקול, צחקתי ברעש, הייתי בוטה וחותכת. עדינות התחברה אצלי לשבריריות. ופחדתי להישבר. פחדתי שיראו בי את החלק השביר וינהגו בו בגסות. אז עטפתי אותו טוב-טוב, וקברתי אותו בתוכי, נותנת לו לצאת החוצה רק ברגעי אהבה נדירים.
***
אבל עברו כמה שנים מאז הקיבוץ, תודה לאל. והיום, אם אני מסתכלת בכנות, אני יכולה לראות את העדינות שהייתה שם מלכתחילה, מתחבאת מאחורי בדיחות גסות והתנהגויות בוטות. ופתאום אני יכולה להסתכל עליה לא בכעס, לא בתיעוב, לא בשנאה עצמית. להודות בפני עצמי שזה חלק מהמבנה הפנימי שלי, ואולי טוב שכך.
***
כי היום, עדינות מתאימה הרבה יותר לעולם הערכים שבניתי לי במהלך השנים שעברו מאז הקיבוץ, מתאימה יותר לאדם שאני רוצה להיות. והיום, תודה לאל, אני חיה בסביבה חברתית אחרת, סביבה שעולם הערכים שלה הוא רך ומתחשב (אין הרבה מקומות כאלה בעולם, אני יודעת. בחרתי את הסביבה שלי בפינצטה). היום אני חיה בסביבה שמאפשרת עדינות.
ובשנה האחרונה עברתי קורס מזורז בתחום, מחברה שהלכה מעולמנו לעולמה בשיא העדינות, בשיא היופי, כשהיא משאירה אחריה מורשת מפוארת של אהבה, טוב לב ורגישות.
והיום, אני כך אני מבינה, אני מוכנה סוף-סוף להיות עדינה.

העדינות מאפשרת

כי בעדינות יש רוגע. העדינות לא מתנפלת על העולם כדי לשנות אותה. היא נוגעת לא נוגעת, מאפשרת אבל לא מכריחה.
ויש בה רגישות וכבוד לאחר: היא סומכת על האחר שיבין בעצמו גם אם לא נדחף לו את האמת (כפי שאנחנו רואים אותה, כמובן) לתוך הגרון. היא סומכת על הקצב שלו, על הדרך שלו. על כך שהוא יבין בזמן ובמקום שייראה לו, ולא בהכרח בזמן ובמקום שנראים לי.
עדינות לא משתלטת על אף אחד. היא פותחת, מרככת, מלטפת.
ויש בה עמדה כלפי העולם: עמדה משתתפת, לא דוחפת.
ויש בעדינות נינוחות, הנינוחות של מי שלא חייב להזיז עניינים, של מי שלא חייב להתבלט, של מי שלא חייב לקבוע איך ומה צריך להיעשות. הנינוחות של מי שמוכן לעמוד בצד עד שהרגע הנכון והמדויק יגיע – הרגע שבו לעדינות יש משקל לא פחות מזה של החוסן.

הרגעים של העדינות

כי לעדינות יש את הרגעים שלה – הרגעים שבהם רק היא תעשה את העבודה:
הרגעים שבהם הפצעים של מי שמולנו כואבים ומדממים רגשות. במקומות האלה, שבהם בעבר מיהרתי להציע את כלי הניתוח החדים שלי – היום אני משתדלת להציע ליטוף. או חיבוק. או מילה אוהדת. הניתוחים יכולים לחכות.
או הרגעים שבהם נדרש רק רעיון, זרע של פעולה, כדי לתת למי שמולנו לגדל את הרעיון בעצמו. כי רק כשהוא יגדל אותו, הוא יהיה משמעותי עבורו.
או הרגעים שבהם מספיקה נגיעת אצבע כדי לשנות כיוון. לא בכוח. בשקט. עם הקשבה דרוכה ועדינה, עד שמתגלה הרגע המתאים, שבו הגורלות מסתחררים והפור עומד ליפול. לא קודם, לא אחר כך. בדיוק ברגע הנכון.
לא לשלוט. רק לגעת.

לנהוג בי בעדינות

ולבסוף, אני רוצה להסכים לנהוג גם בי בעדינות. לעזוב את מדי הרס"ר הצועק, לוחץ, דוחק בי לזוז, לעשות, לייצר.
אני רוצה לראות בי את מה שע' ראתה בי: את העדינות, את השבריריות. לדעת ששבריריות היא לא מילה גסה – היא הוראה שלא לנהוג בגסות. אני רוצה שלא לנהוג בי בגסות. גם כי לא מגיע לי, וגם כי זה יעשה אותי מסוגלת פחות, לא יותר.

כוח העל שלי

ואני מבינה שלכל אחד מאיתנו יש מתנות שיש רק לו, כוחות העל שלו, הדרך שבה הוא מעניק לעולם. ולא תמיד אנחנו שלמים עם המתנות שקיבלנו. לפעמים, כמו ילדים, היינו רוצים את המתנה של אח שלנו, של החברה הכי טובה, של בן הזוג.
כשאנחנו מתכחשים למתנות שלנו, ומבקשים לעצמנו את המתנות של האחרים, אנחנו לא באמת מבטאים את עצמנו. אנחנו מתאימים את עצמנו למה שנראה לנו מקובל, עובר חברתית. אבל מה שאין לנו, לעולם לא יוכל להחליף את מה שיש לנו. מה שאין לנו ואנחנו רוצים לחקות לעולם יהיה תחליף חיוור. תמיד נרגיש שזה לא בדיוק זה. ותמיד נרגיש את הפחד שמרגיש מי שמאמץ לעצמו תכונות לא שלו: הפחד שיעלו עליו, יחשפו אותו, יראו מי הוא באמת.
ואני מתחילה להיות מוכנה להראות מי אני באמת. לוותר על כוחות העל שאין לי, ולקבל את אלה שיש לי. ואם עדינות היא אחד מהם – ובכן, אני מוכנה להיות עדינה.

נ.ב. שיר. I want you by my side, so I never feel alone again
מוקדש לחבורת סיסו ושמחו. אלופות עולם אחת אחת.

פורסם בקטגוריה בריאות, התפתחות אישית | עם התגים , | סגור לתגובות על עדינה ושברירית

איך קוראים לדג הזה שלך?

(אה, סרטן. זהו, ככה קוראים לו)

לפני שנתיים בזמן הזה באוקטובר הייתי כמה ימים אחרי הניתוח השני.
רגע לפני ההקרנות.
התלוצצתי עם רופאיי, כמו שאומרים.
עברו קצת פחות משנתיים מאז שנכנסתי לסאגת הסרטן.
אני מקווה שהיא מאחורי לתמיד.
והעובדה שאני כאן כדי לספר לחבר'ה, היא תוצאה ישירה של גילוי מוקדם.
***

לפני כמה שנים תפסתי שאני הולכת לכירורגית שד כל שנה… אה, כלומר, כל שלוש-ארבע שנים, כשרגשי האשם גוברים עלי.
ואז החלטתי שאני מצמידה בראש את הבדיקה השנתית ליום ההולדת של צעיר הבנים. בכל יומולדת שלו, ככה החלטתי, אני מתקשרת וקובעת תור לד"ר אילה אייל, הרופאה הכי קולית במערב.
וככה הגעתי לפני שנתיים וקצת להיבדק, וד"ר אייל מיששה ובדקה ואמרה: "אין כלום, אבל בואי תעשי אולטרסאונד וממוגרפיה. עברו שנתיים מהפעם הקודמת".
אז הלכתי לעשות אולטרסאונד, והטכנאית בדקה ובדקה ואמרה: "תשמעי, יש כאן משהו. תבדקי עם הרופא שלך שהוא מקבל את הפיענוח".
אני ידועה בשיטות ההתמודדות העמוקות והרוחניות שלי עם בשורות מלחיצות. ואכן, מייד הלכתי וקניתי לי שני זוגות משקפיים וזוג סנדלים. שיהיה.
התוצאה הגיעה אחרי שבועיים. "ממצא בחשד נמוך". שלחו אותי לביופסיה, ומייד אחריה נסעתי לקפריסין לחופשה משפחתית. היה לי ברור שזה כלום; שכחתי מזה לגמרי. (אני ידועה גם ביכולת ראיית הנולד שלי: בהפגנה ההיא, בכיכר מלכי ישראל, נסעתי הביתה איך שרבין התחיל לנאום. אמרתי לעצמי שהפגנתי נוכחות, וממילא כל העצרות האלו אותו דבר).
***
יומיים אחרי שחזרתי, ד"ר אייל התקשרה: "נראה שאנחנו הולכות לבלות די הרבה ביחד בתקופה הקרובה".
"לא נכון". התחלתי לצחוק, מכל התגובות בעולם. "זה לא יומרני קצת, בציצי בגודל שלי?"
"לצערי הגודל כאן לא קובע".

כמה זמן זה אמור לקחת?

"יש לך סרטן שד בדרגה 2."
"תכיני שני קלסרים. מעכשיו את מתייקת כל דבר בשני עותקים. כל בדיקה. קלסר אחד נשאר בבית, עם השני את הולכת לרופאים…" "מיפוי עצם, סי.טי… MRI… לקבוע ולבקש התחייבות…"
האמת היא שאחרי "יש לך סרטן שד בדרגה 2" אני כבר לא קולטת כלום. המילים מתערבלות לי בראש.
"כמה זמן זה אמור לקחת?"
זה הדבר הכי דחוף שעולה לי בראש לשאול. תני לי מסגרת זמן, אני מבקשת מהרופאה, כדי שאבין איך אני מתארגנת מחדש.
"את לא בכיוון", היא עונה לי בחיוך ובחוכמה. "עכשיו לא מתעסקים עם זמנים. הסרטן הוא רמזור אדום, שאומר לך עכשיו לעצור הכל".
חודש מאוחר יותר – כשכבר אתאשפז רק כדי לגלות באמצע הלילה שראו עוד משהו ב-MRI, וצריך לדחות את הניתוח עד לבירור נוסף – ע' חברתי החכמה תזכיר לי משהו חשוב: "זמן בית חולים" זה כמו "זמן הודו". קפל בזמן הרגיל, הזורם. זמן ללא זמן, ובטח ללא תכנונים. זמן שבו מי שמנהל אותך הן הפניות והתחייבויות, מתי יש זמן לקבל אותך ומתי לא. זמן שבו הכי טוב לצוף, בלי עוגנים. לזרום בזרם העמימות.

תורת העמימות

הו, העמימות. אם יש שיעור שלמדתי לעומק בתקופה ההיא היא להתמודד עם עמימות. כל שלב מעלה שאלות חדשות, בירורים חדשים, החלטות חדשות. והמידע אף פעם לא מספיק. הרופאים לא מחליטים בשבילך. את לבד שם, עם כל הרעש הגדול הזה.
כריתה מלאה או חלקית? ד"ר דרובוט, העדין שבמנתחים ולבטח המתוק ביניהם, מציע להסתפק בהוצאה של הגידול. אני אוהבת רופאים שמציעים להסתפק. פחות אוהבת רופאים עם שאיפות חיתוך טריטוריאליות.
כשאני מתעוררת מהניתוח, זה הדבר הראשון שאני בודקת: אם יש לי נקז מתחת לזרוע. אם כן, סימן שהוציאו בלוטות לימפה נגועות.
אין לי נקז.
אני אמנם מקיאה במשך 24 שעות, פלוס מינוס, אבל הי, אין לי נקז. הבלוטות לא נגועות. הגידול שלי מקומי. מתה על מקומיים.
שלושה שבועות אח"כ אני מקבלת טלפון: התגלו תאים סרטניים בשוליים של הגידול. צריך ניתוח נוסף, "הרחבת שוליים". שוב נפילת מורל. האחות בחדר הניתוח בבית חולים נהריה מחממת לי את הסדין, והמחווה האנושית האימהית הזו מעלה לי דמעות בעיניים. ד"ר דרובוט נכנס שוב מאותו מקום, כדי שחס וחלילה לא תהיה לי צלקת נוספת. כשאני רואה את התוצאה, אני מחליטה שד"ר דרובוט אליל. שני ניתוחים ואני עדיין יכולה ללכת עם הביקיני שלי.
האונקוטייפ חוזר מארה"ב ומעלה את שאלת הכימו. התוצאה נופלת בטווח הבינוני – מה שמעציב אותי מאד (הייתי בטוחה שהתוצאה תהיה בטווח הנמוך) וגורם לדייג לנשום לרווחה (הוא היה משוכנע שהתוצאה תהיה בטווח הגבוה). ד"ר גולדברג, האונקולוגית הסמכותית והעניינית שלי, לא יודעת להגיד לי מה כדאי: "אני נוטה להגיד לך כן לעשות. אבל אולי מחר הייתי אומרת לא…" היא מציעה להתייעץ. הו, אני אוהבת רופאים שמוכנים להתייעץ. (סרטן שד הוא זמן מעולה לגלות שיש לך טעם ברופאים. טעם אנין, אפילו).
כשאני מתחילה לחפש חוות דעת נוספת, אני קולטת שאני רוצה שיגידו לי לעשות כימו, ליתר ביטחון. אבל הרופאה הבכירה שאני מגיעה אליה אומרת לי דווקא: "אני יכולה לומר לך די בביטחון לא לעשות". די בביטחון, מתברר, מספיק לי. לא עושה.
הלאה: על ההקרנות אני לא מתווכחת. אבל כשאני מבינה שהולכים איתו על המכסימום, אני נלחצת. 33 הקרנות. יום-יום לנסוע לרמב"ם. אני נלחצת מהכוויה שעלולה להתפתח, ועוד יותר מזה שבמשך חודש וחצי לא תהיה לי שנת צהריים (אני אדם עמוק, כבר אמרתי?)
הכווייה שמתפתחת אצלי לא נוראה. אני רואה גרועות מאלה במכון ההקרנות בחיפה, שם אני מוצאת את עצמי די מהר בתפקיד המגבשת. אני עושה לי חברות חדשות, מקפידה להשאיר אחריי חיוכים. מתרגלת טונג לן כשאני רואה נשים במצב רע ממני. ככה, אני אומרת לעצמי, תהיה משמעות לשהות שלי פה. חברות שלי מצטרפות ואנחנו בונות "ימי כייף" סביב ההקרנה. בבוקר אני עובדת. בצהריים נוסעת לחיפה. אחר הצהריים אני חוזרת ונשכבת על הספה עד הבוקר, סמרטוט מוחלט. הבית מתנהל בלעדיי ביעילות מרשימה. אני חורשת על האנטומיה של גריי, ומרשה לעצמי לנוח. גם זו התחלה חדשה בשבילי.

משמעות חדשה

שמונה חודשים. בסוף זה לקח שמונה חודשים. מהטלפון של ד"ר אייל ועד ההקרנה האחרונה (הבאתי לצוות המקרינים לימונים מהעץ שלי, וחסכתי מהם וממני את הקלישאה).
שמונה חודשים שבהם הרגשתי כאילו הכניסו אותי למכונת כביסה: ערבלו, סחטו, ערבלו עוד קצת, אבל יצאתי בסוף נקייה. Cancer Free.
בדיעבד, הסרטן הזה הביא לי הרבה מתנות: הבנות חדשות. הסתגלות חדשה במשפחה. צורת תקשורת חדשה בזוגיות. אהבה בכמויות מטורפות, התגייסות בכמויות עוד יותר מטורפות. אם הייתי מתחילה למנות פה את כל מי שעמד לצידי באמת לא הייתי מסיימת (חשבתי לעשות בסוף ההקרנות מסיבת סיום לכל מי שהיה שותף בתהליך. כשהבנתי שמספר המוזמנים עולה על 100, ויתרתי). חשבתי לעצמי שבפרפראזה על הילרי קלינטון, צריך כפר שלם כדי לעזור למחלים אחד. הכפר שלי מנה את הדייג, המשפחה הקרובה, החברות האלופות שלי, החברים של הדייג, מצפה הילה על אנשיו המופלאים, אנשי "לאשה" שנתנו לי את כל הספייס להחלים, צוות "מאוחדת" במעלות וצוות בית חולים נהרייה שהיה קשוב, מקצועי ואיכפתי.
גיליתי שהכלים הרוחניים שאספתי לי בדרך הוכיחו את עצמם בזמן אמת: החל מהיכולת לעשות מדיטציה בזמן מיפוי עצם, וכלה ביכולת לחכות בסבלנות לתוצאות שלו; החל ביכולת לתרגל בודהיזם במכון ההקרנות, דרך היכולת להכיל כמות תשומת לב ואהבה בכמויות, וכלה ביכולת לקבל עזרה, להיות הנזקקת (אם בא לכם לדעת עוד על ההבנות שאספתי אז, מוזמנים לקרוא כאןכאן, כאן וכאן).
אבל כל זה לא היה קורה אם הייתי מגלה את הגידול מאוחר יותר.
***
לא כל כך רציתי לכתוב את הפוסט הזה. שנתיים כתבתי על מה שעברתי, בלי לומר פעם אחת "סרטן השד" (אחד הדברים שקורים לך כשיש לך סרטן השד, זה שכל מי שמדבר איתך פתאום קופצות לו העיניים לציצי שלך. זה בלתי נשלט כנראה. לא התחשק לי מבטים כאלה בתחום הוירטואלי).

אבל בשבוע שעבר פגשתי חברה שעברה אותו דבר, רק עם גילוי מאוחר. על כל המשמעויות שלו. והיא אמרה לי – "יאללה, תכתבי. אותך מכירים". ואז הבנתי שיש לי פה תפקיד: שאם אני רוצה שתהיה משמעות למה שעברתי, הרי היא זו.
המשמעות היא קריאה: לכי להיבדק. תני לעצמך את הבונוס שבגילוי מוקדם.
הבדיקה השגרתית שלי הפכה את כל הדבר הזה למשהו שניתן ללמוד ממנו – במקום שאקח את ההבנות שלי איתי לקבר.
בזכותה תפסנו את הגידול כשהוא עוד היה מקומי. מתה על מקומיים, כבר אמרתי?
בזכותה המסע שלי היה מפרך, אבל לא אבוד מראש.
תרימי טלפון ותקבעי לך תור.
עכשיו.

נ.ב. 1. ואם את חוששת, או פוחדת שלא תדעי להתמודד עם התוצאות, תרימי טלפון. אני פה. אשמח לעזור.

נ.ב. 2. It's a new day. It's a new dawn. It's a new life for me (השיר מוקדש לד"ר א' שלג, שכבר המון זמן בא לי להודות לה באופן מוסיקלי)

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, התפתחות אישית | עם התגים , | 8 תגובות

לכי תשאלי

איכשהו הגיעו לידיי ארבע שאלות חשובות. לשימוש יומיומי, אחרי הארוחה, עם הרבה מים

תקופת השבלול שלי בשיאה.
זה טוב, תקופת שבלול מפעם לפעם. לא כייף כל כך, אבל טוב: כי בתקופת שבלול הקולות הפנימיים נשמעים ברור יותר. יש פחות רעשים שיפריעו להם להישמע. והקולות שלי תמיד שואלים. וכששואלים, כך מסתבר לי פעם אחר פעם, מקבלים תשובות.
וככה הגיעו לידי ארבעה ספרים בזמן האחרון, וכל אחד מהם השאיר אותי עם שאלה חשובה, אולי אפילו משנת חיים.
ומכיוון שגם בתקופת שבלול אני חייבת לרוץ לספר לחבר'ה, הנה הן כאן, הארבע שלי. מוזמנים להשתמש (ואם בא לכם, ספרו לי לאן זה הוביל אתכם).

1. למה זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי?
הספר הראשון שפגש אותי היה "זן ואמנות האושר", שהציע בפשטות – כדי להיות מאושרים – לשאול על כל דבר שקורה לנו, למה זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לנו.
לא למה מה שקרה הוא "לא נורא". לא למה "היו אפשרויות גרועות יותר". לא למה "אני אסתדר עם זה". השאלה המדוברת היא שאלה שאפתנית הרבה יותר: למה זה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי?
וזה מאתגר, בהחלט מאתגר. מאתגר לשאול את עצמך את זה על גשם בזמן טיול בתאילנד, ועל אחת כמה וכמה על אירועים קשים יותר: קשיים של הילדים. העובדה שהבן שלי מתגייס אוטוטו ליחידה מפחידה לאללה. חברים שלי שחולים. חברה שהלכה לעולמה הרבה-הרבה יותר מדי מוקדם. קשה לי לראות איך הדברים האלה הם הדברים הטובים ביותר שהיו יכולים לקרות לי.
אבל כשאני שואלת את השאלה ככה, משהו קורה למוח שלי: הוא פתאום מתרחב. בגלל שהמוח שלנו נועד מטיבו לפתור בעיות, לפעמים כל מה שצריך הוא לשנות לו את הסטינג. (לא הזמר, כן?).
תכל'ס, כל מה שצריך הוא לשאול אותו משהו בלתי צפוי. והוא, כמו מפעל פתרונות משומן, מתחיל לעבוד. ואז, פתאום, אני רואה. אני רואה את הטובה הגדולה שיצאה לי מרעות גדולות (או לפחות ככה הן נתפסו בעיני). וכן, אני נופלת אחורה מדי פעם, כואבת, עצובה, לא נעים לי, דוחק לי. אבל אני יכולה בו זמנית לראות איך דווקא מזה אני מתפתחת, האהובים עלי מתפתחים.

2. מה משמח אותי?
הספר השני בכלל לא היה ספר רוחני, ולמרות זאת הוא מצא אותי לא מוכנה לשאלה המאד רוחנית שהוא הציב בפני: "סוד הקסם היפני" – ספר ארגון בית של גורו סדר יפנית מטורללת למדי – מבוסס כולו על השאלה הפשוטה: "מה משמח אותך?"
וככה מצאתי את עצמי עוברת פריט-פריט בבית שלי, ושואלת את עצמי: האם החולצה הזאת משמחת אותך? והספר הזה? והמתקן הזה למזלגות קטנים שכבר לא נשאר בו אף מזלג? ומה לגבי התמונות עם האקסים שלך מפעם? משמחות עדיין? והמצעים? והשרשרת שהדייג קנה לך כשרק נהייתם חברים? משמחת או לא?
אז מעבר לכך שיצאו מהבית שלי שקיות על שקיות של חפצים שאני מקווה שישמחו אחרים, השאלה הזאת שבתה אותי בקסמה. קודם כל, מפני שאחרי שנים של סידור וארגון, סוף-סוף מצאתי קריטריון מעולה ואמיתי. הוא מאפשר להיפטר מחפצים ראויים ומכובדים רק מפני שהם לא עושים לך את זה, ולהשאיר סיכה מיותרת פשוט כי היא משמחת אותך, ולכן ראויה להפוך לקישוט.
לשלושת שבועות הסדר היו שתי תוצאות מרנינות: האחת, גיליתי שהבית שלי משמח אותי. ממש. אני הולכת בו ונהנית ממנו; פותחת וסוגרת מגירות באושר אין קץ.
השנייה, היא שגיליתי שהמיון לפי הקריטריון הזה מחדד את הרגישות הכללית שלי ל"מה משמח אותי". ומכיוון שהבית הוא מטאפורה לא רעה לחיים, אני מרגישה שקיבלתי רשות להוציא מחיי את מה שלא משמח אותי, בלי פחד ובלי חשש שמשהו יחסר לי. פשוט להתמקד בפחות שהוא יותר; במשימות ובדברים שמשמחים אותי, והכל ייראה יותר טוב.
וככה מצאתי את עצמי מנגנת יותר, קוראת יותר, הולכת יותר לים. מצאתי את עצמי נהנית מבישול ומסידור, אחרי הרבה זמן שלא נהניתי מהם. הייתי בקשב לשמחה שבי, והיא החזירה לי קשב בחזרה.

3. האם זה יקדם את השגשוג שלי?
השאלה השלישית הגיעה אלי מהספר הנידח והשכוח ביותר בספריה שלי, שהגעתי אליו בזמן המיון דלעיל. הספר "איך להיות מודאג פחות בגלל כסף" מציע נקודת מבט מעניינת על דאגות באופן כללי, אבל אני יצאתי ממנו דווקא עם הקריטריון ל"מתי לקנות משהו שמתחשק לי".והשאלה הזו היא פשוטה: "האם מה שאני רוכשת עכשיו יתרום לשגשוג שלי?"
וזו שאלה מעניינת, כי היא לא ממוקדת ב"מה יגרום לי הנאה", או "מה יגרום לי להרגיש טוב", או אפילו "מה יהיה לי נוח". השאלה ממקדת אותי בקריטריון אחד בלבד: השגשוג. ובמילים אחרות – האם מה שאני רוכשת עכשיו יגרום לי להתפתח? לגדול? לצמוח? להרחיב כלים, אופקים, אפשרויות?
ושוב, מצאתי את עצמי שואלת את זה לא רק על חפצים (ומגלה שאני מוכנה להוציא 200 ₪ על ערכת קלפים אבל לא 20 ₪ על חולצה חדשה), אלא גם על חוויות, התנסויות, לימודים, התנהלות ובחירות. אני מוצאת את עצמי שואלת: האם מה שאני בוחרת לעשות עכשיו יגרום לי לשגשג? האם מה שאני בוחרת לומר עכשיו יגרום לי לשגשג? והכי חשוב – האם הכיוון שבו המחשבות שלי הולכות כרגע יגרום לי לשגשג?
השאלה הזו קריטית, כי היא ממקדת אותי במטרה העמוקה שלי: להתפתח, לגדול, להניב. כי זה מה שעץ עושה כשהוא משגשג: הוא מצמיח ענפים ועלים חדשים, וכשהוא משגשג מספיק – הוא מניב גם פירות.

4. אם הייתי באה לזה באהבה, מה הייתי אומרת?
והשאלה האחרונה הגיעה מהספר "הדרך הטבעית". הספר, שמדבר על ניהול מערכות יחסים מיטיבות יותר עם עצמנו, עם גופנו ועם סביבתנו – מציע בין השאר לשאול על סיטואציות שונות בחיים: "אם הייתי באה לזה באהבה, מה הייתי אומרת? מה הייתי חושבת? איך הייתי מתנהגת?
והשאלה הזו מזכירה לי ומפקסת אותי כשאני חסרת סבלנות. כשהילדים מעצבנים אותי. כשהדייג מוציא אותי מדעתי. כשאנשים מנדנדים לי, חותכים אותי, מעיפים לי את הסכך ולא במובן החיובי.
ואז, מזכיר לי הספר לעצור רגע, לנשום שנייה, ולשאול את עצמי: "אם הייתי באה לזה באהבה, איך הייתי מרגישה? חושבת? מדברת? נוהגת?
ואיכשהו זה מחזיר אותי מייד למטרה העליונה שלי: לבוא באהבה. לראות את הטוב, את המבקש, את הנצרך. לא לחשוב שכולם נגדי. לא לחשוב שהעולם נגדי.
לא להתעסק במה שמתאים לי או לא מתאים לי.
לבוא באהבה.
כל השאר כבר יסתדר משם.

נ.ב. 1: ואם בא לכם להתחיל מהבית, אתם מוזמנים להרצאה הקרובה שלי בקיבוץ עברון: "לגדל ילדים בלי קנאה ותחרות". בואו ללמוד איך להביא את גישת ה"בואו באהבה" במקום הכי חשוב לנו: במשפחה.
(וגם: שבוע אחר כך מתחילה סדנת ההורים שלי – "הורות בקלות". כל הפרטים עליה כאן, בקישור.)

ואם סתם בא לכם להתחיל לשאול את עצמכם שאלות מכוננות, אני מחכה לכם בקליניקה שלי עם הכורסאות הכתומות, בטיפולי תטא הילינג.
נ.ב. 2: ולסיכום – If you love them, Go and tell them. Tell them over and over and over again, Heaven forbid opportunities missed

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | 3 תגובות

פחות הוא היותר החדש

או: איך לעדכן את תודעת השפע

פתאום, לאחרונה, אני רוצה פחות.
אולי בגלל שבתחום העבודה הבנתי פתאום שאם אני נענית לכל מה שהעולם מניח לפתחי, אני נכנסת שוב לטרפת עבודה לא מאוזנת, והחלטתי לעצור, לתחם, להגביל. להרצות פחות, לטפל פחות, להדריך פחות. במקום לרכוב על הגל, לשכשך בגלים שליד החוף.
אולי בגלל שזה עתה חזרתי מתאילנד, הארץ שיש בה הכל ואין בה כלום. ארץ שפע מטורף ועוני מרוד. ארץ שבה נחרדתי מהפער העצום בין מפנקים למתפנקים. ארץ שבה לא יכולתי שלא להתפעל מהחיוך הטבעי, המבסוט, של אנשים שיש להם כל כך מעט.
חזרתי הביתה עם דחף עצום לפנות: להוציא בגדים לא נחוצים. נעליים מיותרות. חפצים שאין בהם שימוש. רעיונות שכבר לא תואמים את מי שאני הופכת להיות, בתהליך איטי, זוחל בקצב שלו, פרפרי בקלילותו.
אני רוצה פחות. ועוד יותר, אני רוצה לרצות פחות.

לשחרר את ההיאחזות ביותר

אני לא רוצה להיאחז יותר ברצון להיות יותר ממה שאני עכשיו. לא רוצה יותר להאמין שה"יותר" הוא שיביא לי שמחה, עונג, אושר. רוצה לשחרר את עול ה"יותר": העול הזה של המבט שמופנה קדימה, להשיג עוד, ללמוד עוד, להתפתח עוד. וככל שהמבט מופנה אל ה"עוד", ככה הוא חווה יותר את מה שאין עדיין.
כי כל מה שה"יותר" אומר, הוא שמה שעכשיו לא באמת שווה. הוא מסתכל בו, שופט אותו, וקובע: "פחות".
והוא עושה את זה דרך קריטריון מסוים, ספציפי (כמה כסף? כמה מטופלים? כמה ידע? כמה תרגול? כמה את טבעונית אדוקה? אמא טובה? בת זוג ראויה?). וכשהוא מתמקד בקריטריון הצר, הוא בהכרח מתעלם מכל השאר. מכל מה שקיים כבר עכשיו, ברגע הזה, בשדה שמסביב, ונעלם מהעין שמתמקדת אך ורק במידה שעל הסרגל.
אז לא, אני לא רוצה יותר. אני רוצה את מה שיש. לפעמים אפילו פחות מזה.

לעדכן את תודעת השפע

ואיך שאני אומרת את זה לעצמי, אני שומעת את הקול המתנגד שאומר: "אבל הי, איפה תודעת השפע שלך? מה קרה לכל מה שלמדת בניו אייג', נעלם? ולמה את מגבילה את עצמך, מקטינה את עצמך, במקום לגדול ולהיות כל מי שאת יכולה להיות"?
ואיך שאני שואלת, מגיעה התשובה: אני לא רוצה להעלים את תודעת השפע. אני רוצה לחיות אותה במובנה האמיתי.
כי תודעת שפע היא לא הרשות לקחת לעצמי כל מה שבא לי: תודעת שפע אמיתית היא הידיעה שהכל ברשותי כבר עכשיו. ואם זה כך, אני לא צריכה להתאמץ ולחטוף ולדרוש ולקבוע דגלים של "הנה, אני כאן": אני יכולה להרשות לעצמי לקחת רק מה שבאמת נחוץ לי, ולדעת שכשאצטרך משהו אחר – הוא יהיה זמין.
במילים אחרות, תודעת שפע היא אמון. אמון שהכל נמצא, נוכח, מחכה לרגע הנכון, שאליו ניתן לשים לב רק כשקשובים מאד. רק כשהעין ממוקדת במה שקורה עכשיו, ולא במה שיקרה אחר כך. ואם יש לי אמון ביכולת שלי לגדול, בכך שיימצאו התנאים ברגע המתאים, אני יכולה להרשות לעצמי להישאר קטנה כל עוד זה מרגיש לי נכון. לא לקפוץ על גלים שלא מתאימים לי כרגע, רק כי "אולי אחר כך לא יהיה".

תודעת שפע היא הכרת תודה

ולא פחות מזה, תודעת שפע היא הכרת תודה. כי כשאני מכירת תודה על מה שכבר יש לי, אני מרגישה את השפע, את החסד, נמצא כבר עכשיו.
במקום לדחוק בי להיות מה שאני עוד לא, הכרת התודה מעריכה את מה שכבר נמצא. וכשאני מלאת תודה, התדר שלי משתנה: מתעדן. מזדכך. הוא לא תובע אלא מציע. לא לוחץ אלא מאפשר. אני עושה פחות, נותנת פחות, ומי שמולי מקבל הרבה יותר.
***
ושם בדיוק אני רוצה לשהות: בפחות שהוא יותר.
בשקט הזה, שמתרחש בי כשאני מסכימה לקבל את כל מה שבא,
את כל מה שישנו.
גם כשהוא לא מושלם, לפי סרגלים כאלה ואחרים.
גם כשיש לכאורה איזה "יותר" שמחכה בפינה.
לברך על מה שיש, על מה שהגיע בדיוק בזמן.
על מה שיגיע בדיוק בזמן.
בזמנו שלו.
אני רוצה פחות, ושקט לי שם.

נ.ב. 1: שאלו אותי מה קרה שאני לא נותנת הרצאות להורים עכשיו. אז זו התשובה: אני כרגע בפחות. נותנת לעצמי ליהנות מהחופש הגדול האחרון שבו יש לי שלושה ילדים בבית.
בספטמבר חוזרת להרצות: 14.9.17 – הרצאה בכפר ורדים: "לעשות את זה יחד": איך יוצרים שיתוף פעולה בהורות.

נ.ב. 2. ובינתיים, נוחו איתי קצת

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים , | 5 תגובות

לסגור את מחלקת הדרמה

(או: ארבע שאלות שמפרקות כל דרמה, מוצלחת ככל שתהיה)

בצעירותי (שלא להזכיר את ילדותי), הייתי דרמה קווין רצינית. אחת הטובות, אם יורשה לנחתומית להעיד על עיסתה. כל אירוע העיר בי עלבונות, סערות רגש, כאבים רדומים. הייתי מגיבה לחילופין בהתפרצויות כעס, בנתק או בפסאדה המדויקת (שבה עשיתי התמחות מיוחדת) של קדושה מעונה.
עם השנים למדתי לעבוד על זה, כמו שאומרים אצלנו בעדה. לנסות להחזיר את עצמי למציאות. לפעמים זה הלך יותר. לפעמים פחות.
היום, בעבודה שלי בהדרכת הורים ובטיפול, אני פוגשת דרמות על בסיס יומיומי. אני כבר יודעת מתי דרמה מתקרבת לפי סימן ההיכר הכי ברור שלה: המון פרטים. אדם השרוי בעיצומה של דרמה חייב לספר את כל הפרטים: מה ההוא אמר, ואיך עניתי לו, ואז מה הוא עשה, ו… אה, שכחתי, הוא אמר גם את זה…
הדרמה, מעצם טיבה, חייבת פרטים: חייבת תפאורה ססגונית ומדוקדקת. לא מתאים לה הקו הפנימי הלקוני, היבשושי, שאליו מגיעים כשמצליחים לפרק את הדרמה, ולראות את המציאות נכוחה: פשוט נעלבת. כעסת. רצית משהו אחר. הנה – אלה העמודים שעליהם תלויה התפאורה. פשוטים וחיוורים וחסרי תואר והדר.

שם בחוץ

עוד מאפיין בולט של הדרמה הוא חוסר האונים. הדרמה תמיד קשורה למשהו שקרה "שם בחוץ", ו"עשה לנו משהו".
רוב הדרמות שאני פוגשת קשורות לאנשים אחרים: מישהו אמר לנו. עשה לנו. התעלם מאיתנו. לא ספר אותנו. הכאיב לנו
אבל יש גם דרמות שנובעות מתאונות, או מבעיות בריאות, למשל: במקרה הזה מי ש"עשה לנו" הוא הגוף שלנו, או אלוהים. כך או כך אנחנו מתריסים, כועסים, מרגישים חלשים וחסרי אונים. שהרי אם מה שקרה לנו קרה "שם בחוץ", איזו יכולת יש לנו לצאת מזה?
וכך, חוסר האונים מתורגם להתנגדות פנימית למציאות: "זה לא היה צריך להיות ככה", "זה לא בסדר שזה קרה", "אני שונאת שזה קורה לי".
ומכיוון שהמחשבות שלנו נוטות בדרך כלל להביא את החברות שלהן, עד מהרה אנחנו מוצאים את עצמנו בלופ אינסופי של מחשבות דרמה, שבהן אנחנו ממשיכים לנהל (בתוך הראש שלנו, כן?) דיאלוגים בלתי נגמרים עם אף אחד.

ארבע שאלות

אבל ממש לאחרונה גיליתי איך לפזר את הדרמה. בבת אחת. בלי שום סיכוי להמשיך אותה. והדרך הזו מורכבת מארבע שאלות פשוטות (ביירון קייטי, מאחורייך) שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה את רוצה? מה חשוב לך? מה את מוכנה לעשות בשביל זה? איזה מחירים את מוכנה לשלם?

1. מה את רוצה? זו אולי השאלה הכי חשובה שיש. היא מפנה את התודעה שלנו, כמו זרקור ממוקד, אל מה שאנחנו רוצים שיקרה – במקום אל מה שקרה ולא מצא חן בעינינו. אל מה שקשור בנו במקום במה שקשור במה שקורה "שם בחוץ". אל מה שבתחום היכולת שלנו להשפיע.
מה שכן, לשאלה הזו יש סייג חשוב: כשאנחנו עונים עליה, אסור לנו לומר "אני רוצה שהוא", "אני רוצה שהיא", או אפילו "אני רוצה שאנחנו". כי כשאנחנו רוצים שמישהו אחר יעשה משהו (יפסיק להרעיש… ידבר בנימוס… יכבד אותי…), אנחנו שוב נכנסים לחוסר האונים ולתלות שייצרו את הדרמה מלכתחילה. לכן, מותר לענות רק דבר אחד: מה אני רוצה? בדרך כלל התשובה תהיה קצרה להפליא: "אני רוצה שקט". "אני רוצה הרמוניה". "אני רוצה להחלים". "אני רוצה לישון".
(הערת עבודה: אם קשה לנו לצאת מה"אני רוצה שהוא", תשאלו את עצמכם: לשם מה אתם רוצים שהוא יעשה את הדבר המסויים הזה? מה תרגישו כשהוא ינהג לפי רצונכם? התחושה הזו, היא הדבר שאתם רוצים).
2. מה חשוב לך? כאן נכנסים הערכים שלנו, שהיינו רוצים שהם אלה שינהלו את הסיטואציה. למשל, אם אני רוצה שקט ושלווה במערכת יחסים מסויימת, כאן המקום לחשוב על הערכים שהייתי רוצה שינהלו את ההתמודדות שלי: כבוד. עדינות. איכפתיות. התחשבות. השאלה הזו בעצם מקצה את גבולות הגזרה שלנו; מזכירה לנו איזה אדם היינו רוצים להיות בתוך הסיטואציה, קשה ככל שתהיה.
3. מה את מוכנה לעשות בעניין? וכאן אנחנו נכנסים לעובי הקורה. מסתכלים לעצמנו בעיניים, ושואלים ביושר: מה את מוכנה לעשות כדי להשיג את מה שאת רוצה? איזה מאמצים את – את ולא מלאך, את ולא שרף – מוכנה להשקיע?
וזה הרגע שבו התלות שלנו נעלמת, והאחריות מתחילה לבצבץ. השאלה הזו הופכת אותנו להיות אקטיביים, אופרטיביים, במקום להמשיך להתלונן. חשוב בשלב הזה לפתוח את הראש לגמרי, ולחפש מכסימום דרכים יצירתיות להשיג את הדבר המסוים שאנחנו רוצים.
וגם אם לפעמים ה"דבר" נראה בלתי מושג (כמו למשל – כשאנחנו חולים ורוצים בריאות, שלא נראית לעין כרגע, או כשאנחנו בעיצומו של מאבק בינאישי בלתי נסבל ולא רואים איך תגיע הרמוניה), חשוב להמשיך ולשאול: איזה דברים אנחנו יכולים לעשות שיקדמו את הרצון שלנו – אפילו בטיפונת?
4. איזה מחירים את מוכנה לשלם? וכאן, אחרי שפתחנו את הראש ומצאנו דרכים שבהן אנחנו עצמנו יכולים לפעול בעצמנו ("מה יקרה אם אהיה יותר נעימה כלפיו, למרות שלא מגיע לו?" "מה יקרה אם אתעלם מהחולי ואקדיש את זמני לשמוח?" "מה יקרה אם פשוט אעזוב את מערכת היחסים הזו?") – מגיע שלב המיון. בשלב הזה אנחנו שואלים ברצינות: האם את מוכנה לשלם את המחיר של ויתור על מערכת יחסים? או על ויתור על האגו שלך? האם את מוכנה להיחשב מטורללת בעיני כולם? איזה מחיר את מוכנה לשלם – ואיזה לא?

סגירת מחלקת הדרמה

ואחרי ארבע השאלות הללו, מחלקת הדרמה נסגרת מאליה. כי מה משנה מה הוא אמר או עשה, אם בסופו של דבר השאלה היא איך את עצמך פועלת? מה זה משנה מה עשו לך, אם השאלה המשמעותית היא – או.קיי, ומה את עושה בתגובה? איך את בוחרת לפעול? לחשוב? לדבר?
יש מחיר לוויתור על הדרמה: כשאנחנו מוותרים עליה, העולם פחות מרגש ופחות קולני. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות צודקים. באין דרמה, אנחנו פחות יכולים להיות מסכנים.
אבל הפרס, הו, הפרס. הפרס הראשי הוא שבאין דרמה, אנחנו חוזרים להיות שחקנים ראשיים, שלא לומר – כותבי התסריט.
ועל זה כבר מגיע לנו אוסקר.
נ.ב. אני יוצאת לחופשת הקיץ שלי. אחזור לטיפולים ולהדרכות הורים באמצע אוגוסט. מאחלת לכולנו קיץ נטול דרמות, ועם המון דגים בים.

נ.ב. 2. גם האמת, גם הבדיה, מה שהיה כמו לא היה

פורסם בקטגוריה בריאת מציאות, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על לסגור את מחלקת הדרמה

הגן ואנוכי

או: הרהורים על גנים, תבניות וקארמה

"זה לא ייאמן", אמרתי לבכור שהחזיק לי את דלת הלול, בעודי רוכנת לאסוף ביצים מהפינה שבה בחרו התרנגולות להטיל הבוקר. "כשהייתי בגיל שלך, וסיימתי שנת שירות בירושלים, בדיוק כמוך, נשבעתי שאחרי הצבא והאוניברסיטה, אין מצב שאני חוזרת. לא לצפון, לא לגליל, לא לכפר. אותי לא ימצאו גרה בקיבוץ, עובדת בחקלאות או משהו. אני רוצה עיר. אורות נוצצים. ריחות מפלטים. רעש. אקשן. בתי קפה.
"ותראה איפה מצאתי את עצמי בסוף: גרה ביישוב קהילתי, שקט של יום כיפור 365 ימים בשנה, רבע שעה מהקיבוץ שבו גדלתי, אוספת ביצים מהלול".
***
וחשבתי על כך שעם כל התנגדות שלי למחשבה הזו, אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. העיצוב הבסיסי שלנו קיים, כמו החתמה, כמו גנום. אני נושאת עמי את החריצות והציניות, בדיוק כמו את הריח הקיצי של טל על דשא גזום בבוקר של חופש גדול. את המחויבות לקהילה כמו את התום (יש האומרים – טמבליות) בענייני תחמנות. את הנכונות לסמוך על הוועד (כל וועד שהוא) כמו את המשמעת העצמית, וכמו שאני נושאת בתוכי את התנועה המדויקת שבה קוטפים אשכוליות. הם מוטמעים בי: הריחות והצבעים, הערכים והאידיאות. ועם כל הרצון שהיה לי בגיל 19 להיות אחרת, אני לא בטוחה שבאמת השתניתי: עובדה, בסוף הסיבוב אני פה: במצפה הילה, חיה חיים לא מאד שונים מאלה שנולדתי אליהם.

ככה או ככה זה היה מתפרץ

ועם המחשבה הזו יצא לי להסתובב כשהגעתי לייעוץ גנטי, אחרי שגילו אצלי לפני כמה שבועות מוטציה גנטית נדירה (כזו אני, מיוחדת!), שכנראה גרמה למחלה שהתגלתה אצלי לפני שנתיים. "תקלה בתרגום של הגן", אמר הפרופסור. "ככה או ככה זה היה מתפרץ בשלב כלשהו".
וחזרתי הביתה עם תהייה – האמנם אין שום דבר שהייתי יכולה לעשות אחרת. האם באמת הגנום שלי הוא השביל היחיד בשבילי, ולא היה יכול להיות אחרת. זוהי תבנית נוף הולדתי – גנים משתבללים ומסתחררים בדי.אנ.איי שלי, בתבנית ייחודית וחד פעמית. יש בזה משהו מנחם – הסרת אחריות, אולי – אבל גם משהו מתסכל: כי אם ככה או ככה זה היה מתפרץ, איפה ההשפעה שלי על החיים שלי? איפה יש משקל לבחירות שלי?

אבל אני גם לא

וככה, בין הלול לגנים, פתאום חשבתי: זה נכון ולא נכון. אני תבנית נוף הולדתי, בהחלט, אבל אני גם לא.
נכון, אני גרה ביישוב כפרי בגליל, ויש בו ערבות הדדית ואיכפתיות ונשמה יתרה. אבל הוא לא קיבוץ. ממש לא. להיפך: הערבות ההדדית והאיכפתיות מתאפשרות ובולטות דווקא מפני שאנחנו לא מחליטים אחד על השני (כמו שאומרים הילדים); דווקא מפני שאין לנו וועדת זה וועדת ההוא, אלא ההתארגנות נעשית בפרטאץ' חינני.
ואולי אני אוספת ביצים מהלול מדי פעם, אבל אני לא חקלאית. ממש לא. אני אשת מילים ומחשבות ורעיונות, שאני מקרקעת מדי פעם על ידי מגע כזה או אחר במציאות.
לקחתי את התבנית שבאתי איתה, ושפכתי לתוכה את העיסה שלי. בחרתי את הבחירות שלי. וגם אם הן מוגבלות על ידי הנתונים שלתוכם נולדתי, הן עדיין הבחירות שלי. ומותר לי – חובה עלי, אפילו – לעשות אותן.
ונכון, אין לי שליטה בנתונים שאליהם נולדתי. אבל יש לי בחירה על מה אני עושה איתם.
כל הזמן.

לשחק עם הקלפים שיש

ואז אני מזכירה לעצמי את הכלל הזה גם כשמדובר במוטציות גנטיות מבאסות: אלה הנתונים שלי. זה מה יש. אבל עם מה שיש אפשר לעבוד.
וכמו שפרופ' ליפטון אמר בספרו הנפלא "הביולוגיה של האמונה", הגנים הם רק הדאטה של המחשב המשוכלל שהוא הגוף שלנו. אבל מי שקובע מה מהדאטה יתבטא ומה לא, היא היד הלוחצת על המקלדת. היא זו שקובעת באיזה נתונים להשתמש, ומתי ואיך.
ותכל'ס, לא משנה מה המוטציות שאני נושאת, כי אין לי דרך לשנות אותן. איך אני אומרת לבן שלי בהבעת פנים של חכם סיני עתיק? "אנחנו משחקים עם הקלפים שיש לנו, לא עם אלה שאין" (בהתחשב בזה שאני שחקנית הקלפים הגרועה בתבל, זה משפט מעט חצוף. אבל המסר מדוייק).
ולמרות שאין לי דרך לשנות את הגנטיקה שלי, יש לי דרך לנסות ולהשפיע על הביטוי או חוסר הביטוי שלה: לסדר לעצמי חיים של בריאות. חיים של איזון, של הרמוניה, של תנועה. חיים של שמחה והתפתחות. חיים שבהם הגוף שלי יקבל כל הזמן את המסר: "זאתי, היא רצינית. שווה להתגייס בשבילה. שווה לעשות בשבילה את המאמץ". אני לא מבטיחה לעצמי כלום ככה, אבל אני בהחלט עושה את כל (אוקיי, רוב) מה שביכולתי.

המהות היא אחרת

כי אולי אנחנו חוזרים בסוף הסיבוב לאותה תבנית שהכרנו, אבל המהות שבתוכה היא כבר אחרת. בכל פעם שאנחנו עושים משהו בצורה שונה, אנחנו זורעים לעצמנו את הזרעים להתנסויות שונות. והרי זוהי קארמה, כפי שאומרים הבודהיסטים: מה שאנחנו זורעים, זה מה שאנחנו קוצרים – בתלוי במצב האדמה כמובן, ובהבשלת התנאים.

וגם אם אנחנו חגים בספירלה סביב הדפוסים שנטבעו בנו, רגשיים או גנטיים, ההתבטאויות שלהם יכולות להיות שונות. אם פעם כתבתי, היום אני אומרת. אם פעם עשיתי סינתזה בין רעיונות של אחרים, עכשיו אני מעזה לשלב בהם גם את אלה שלי. אם פעם הגנטיקה שלי קיבלה מסרים של "היכונו היכונו", שגרמו לה לתרגם כל סימן בחוץ כאות סכנה, אולי כשאשדר לה מסרים של "אני אוהבת אותך, את יקרה לי", היא תדע – הפעם –
לא לטעות בתרגום.

 

נ.ב. וזה הגן שהייתי רוצה שימצאו אצלי

 

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות | עם התגים , , | 3 תגובות

לעזוב את דת העבודה

איך ללמוד לנוח בלי לכעוס על עצמך (כמעט בכלל)

תקשיבו, אתם יודעים מה עושים אנשים שיודעים לנוח?
השבוע בדקתי את זה. לא תאמינו. זה הולך ככה:
הם יודעים להתעצל במיטה ולא לקפוץ ממנה כמו קפיץ מלא מרץ ברגע שהשעון מצלצל.
הם לפעמים (נגיד, בחג) הולכים לישון בלי לכוון שעון בכלל.
הם לא קובעים פגישות לימים שהילדים בחופש.
הם רואים לפעמים טלוויזיה עד אמצע הלילה, ואפילו אחרי שהאמצע עובר הם ממשיכים.
הם לא סוגרים את כל הפערים של השבוע בשבת. בשבת הם נחים.
הם יכולים לישון צהריים, ואז לקום וללכת לחברים. למרות שאפשר לנצל את הזמן הזה לעשות משהו מועיל בעבודה. או לפחות בבית.
הם לא מנסים לנצל את הזמן, אלא ליהנות ממנו.
קטעים.
***
אני בהאטה. והפעם בלי להיות חולה בשום דבר רציני. אפילו בלי להיות חולה בשום דבר לא רציני. בלי להיות חולה בכלל!
אני בהאטה, ואני נהנית מזה. כלומר, כשאני לא סובלת מהקולות בראש שאומרים לי "נו כבר, תעשי משהו, לא חבל לך על הזמן?"
אני קמה לאט ועובדת מעט. אולי זה החופש והחג, אולי זו תרופה הומיאופתית שלקחתי. כך או כך, אני חווה משהו חדש. פתאום, אני חיה בלי הצורך הבלתי פוסק לייצר ולייצר ולעשות.
אני נחה.

נמלה עמלנית

אני יודעת, זה לא נשמע כמו ביג דיל. כאילו, מה הקטע? רוצה לנוח? תנוחי. רק ש"תנוחי" זה הכי לא אני.
גדלתי בקיבוץ, על ברכי דת העבודה. נולדתי להורים חרוצים להפליא, שגידלו אותי על חריצות כערך עליון: תשקיעי, תתאמצי, תעשי משהו מועיל. גם בקיבוץ, העבודה הייתה הדבר הכי חשוב: לא התגמול עליה, כמובן. להיפך: לפעמים עבודה הייתה מוערכת דווקא בגלל שאין עליה גמול – כי אז יודעים עלייך שאת באמת חרוצה, באמת בנתינה.
ככה גדלתי, וככה הייתי תמיד: נמלה עמלנית. Busy Bee. עסוקה מסביב לשעון, ישנה כל פעם קצת פחות כדי להספיק בבוקר קצת יותר. במקום להגדיר לעצמי מה אני רוצה לעשות, עשיתי כמה שהספיק לי הזמן: כלומר, לא משנה מה עשיתי, תמיד הייתה לי באחורי הראש רשימה אינסופית של מטלות, שרק מחכות לתורן. ולא, מנוחה (חוץ מהשנ"צ המקודשת שלי) לא הייתה אחת מהן.

תועלות ומחירים

והיו לי מזה תועלות: באמת, תמיד הספקתי המון. כמעט לא ייאמן שהספקתי כל כך הרבה, בעודי חולפת כרוח סערה בין מטלות החיים, עושה "וי" מבסוט על עוד מטלה ועוד משימה. וחשתי סיפוק: סיפוק כשהבית היה מסודר והילדים מאורגנים. סיפוק כשעמדתי בלוחות הזמנים בעבודה וגם הספקתי בו זמנית לכתוב ספר וללמוד משהו חדש ולקרוא ולטפל ולהדריך ואפילו לעשות קצת ספורט. סיפוק כשראיתי את רשימת המטלות שלי מחוקה בסוף היום.
אבל סיפוק הוא לא אושר. סיפוק הוא התחושה שיש לך כשעשית מה שצריך.
ואילו אושר הוא… ובכן, אושר הוא התחושה החמקמקה הזו, שניתן להרגיש רק כששום דבר (כמו קולות בראש שמספרים לך מה לא הספקת, למשל) לא מפריע לך לחוות אותה.
והיו גם מחירים: בשלב מסוים הגוף שלי קרס והודיע שהספיק לו. זה היה אחרי כמה וכמה הודעות שקטות ומנומסות שמהן התעלמתי בשקט ובנימוס, כי יש כביסה לקפל וילדים לטפל וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם. וככה המשכתי עד שארגנתי לעצמי משבר בריאותי מפואר.

השם הפרטי של הדפוס שלי

לפני שנה בדיוק פרשתי מ"לאשה" כי רציתי לעבוד פחות קשה; רציתי לנוח. די מהר גיליתי שאני עובדת הרבה יותר קשה מקודם ונחה אפילו פחות מקודם. עובדת מספיק קשה כדי להטיח בפני את האמת הברורה: הבעיה היא לא בנסיבות החיים. הבעיה היא בדפוס הפנימי שלי.
דפוס שאומר שחייבים לעבוד, וחייבים להיות עסוקים, וחייבים להביא תועלת (בקיצור, "חייבים" הוא השם הפרטי של הדפוס שלי). דפוס שאומר שאם את יכולה לעשות משהו, את חייבת לעשות אותו. דפוס שלא נותן לך לשקוט על שמרייך, או סתם לשקוט באופן כללי, כי אם יש משהו לעשות והידיים שלך פנויות – ובכן, תעשי אחד ועוד אחד, מותק, זה בהחלט ברמה של שלוש יחידות.

מנוחה היא לא בונוס

ואני חושבת שהגיע הזמן להתמודד עם הדפוס הזה, להתבונן לו בלבן שמתחת לשחור.
להזכיר לעצמי ש"עבודה" היא לא ערך עליון, אלא אמצעי להשיג מטרה מסוימת (התפתחות, כסף, מומחיות).
להזכיר לעצמי שיש דרכים נוספות להשיג את המטרות האלו, זולת עבודה.
להזכיר לעצמי שמנוחה היא לא בונוס, כמו שפעילות אינה בונוס. הם שניים שהם אחד: אי אפשר לנשום באופן מאוזן בלי לשאוף ולנשוף באופן מאוזן, וכך – אי אפשר לפעול בלי לנוח.
להזכיר לעצמי כמה טוב היה לי בשבוע הזה, שבו נחתי כמעט כמו שפעלתי. כשהיה לי זמן. כשהעבודה הייתה מאוזנת.
להרשות לעצמי לחיות כמו שחיים אנשים שיודעים לנוח.
ככה, בנינוחות.

נ.ב. מאבדת את הדת שלי. או לפחות חווה משבר אמונה

פורסם בקטגוריה בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | סגור לתגובות על לעזוב את דת העבודה

גם זה יעבור

הוראות למחלימה משפעת רגשית

אז התקופה הזאת לא משהו בשבילי. שום דבר חיצוני לא קרה, תודה לאל. סתם ככה, תקופה שכזו. אולי זה הריתמוס הטבעי שלי (עולה, יורדת, עולה), ואולי זו שנה 4 בנומרולוגיה שצנחה עלי במלוא עוזה, משקפת לי חזק מאי פעם את הכל. טוב ופחות טוב וגם הרבה פחות טוב.
***
כך או כך, אני מרגישה שאני הרבה יותר ביקורתית. יותר עצובה. יותר איטית. עם פחות כוחות. בניגוד לבדרך כלל, אני מאד עסוקה במה שלא עובד. גם אצל עצמי – אני מחפשת חמץ באטרף, ומוצאת אותו כמובן (שוב אני עושה עניין. שוב מרוכזת בעצמי. שוב לא מספיק טובה). ובעיקר אצל העולם – שבו אני מרגישה את כובד משקלן של הצרות כולן. אני מאבדת אמון במין האנושי כשאני שומעת חדשות (אלוהים, סוריה), ומאבדת אמון בטובו של הבורא כשאני חושבת על כל האנשים סביבי שסובלים, שכואב להם, שחלו או איבדו או נרטבו בטיפות של החיים, ועכשיו רטוב להם וקר להם ובודד להם.
ולא טוב לי ככה. אני לא אוהבת לאבד אמון. זה מרגיש לי "לא אני" (ועם זאת חוויתי מספיק פעמים את הווייב הזה כדי לדעת שזה כן אני. גם זה אני).
***
כשמטופלים שלי חווים תקופות כאלו, אני מציעה להם להתייחס אל זה כאל "שפעת רגשית". זמן שבו עסוקים בהחלמה, באיסוף כוחות, בהרגעת הסערה הפנימית.
ואם אני מסכימה להגדיר גם את עצמי כמי שחלתה בשפעת רגשית (איכשהו זה תמיד מגיע אחרי שפעת אמיתית. מעניין), אני רושמת לעצמי את המרשם הבא:
1. לצאת החוצה, לטבע. כשאני עייפה ועצובה, הדבר האחרון שבא לי זה לצאת מהבית. אין לי כוח להליכה, אין לי כוח להתמודד עם הכלבה שלי שמשתוקקת לתפוס שפני סלע, אין לי כוח לפגוש אנשים. אבל העובדה היא שבכל פעם שאני יוצאת לטבע, שמקיף אותי באמת מכל עבר, אני מרגישה יותר טוב, ואפילו מתמלאת כוחות. הוראת הרופא: פעם ביום, להמיס (את ההתנגדות) מתחת ללשון.
2. להתמקד ברגע הזה. הצער שלי, אני כבר יודעת, בדיוק כמו הכעס שלי והדאגה שלי – תמיד קשורים למבט על: למחשבה שלי על משהו שלא קורה כאן ועכשיו. לפחד מהעתיד, לתחושת אשמה על העבר. למשהו שקורה למישהו אחר, לא לידי, מחוץ להישג ידי (אם הוא היה לידי כבר הייתי עושה משהו בעניין). כשאני מצליחה לשים את הפוקוס שלי על מה שקורה כרגע, ממש להתמקד במקום שבו אני נמצאת, במטלה שאני עושה, בתחושת הגוף שלי ברגע הזה – אני שמה לב לכך שכרגע ממש הכל בסדר.
3. לחזור לערכת ה"עזרה ראשונה רוחנית" שלי. יש כמה ספרים שעזרו לי לעבור כל תהליך כואב, משבר ולחץ בחיים שלי. ספרים שמזכירים לי איפה נכון להתמקד, ומזכירים לי שכל הדרמה שאני נמצאת בתוכה, בעצם נמצאת בתוכי. הראשון והיעיל ביותר מתוכם – מין נורופן קוויק רוחני שכזה – הוא "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול. עוד אחד, שעובד יותר לאט אבל לא פחות עמוק, הוא "כוחם המדהים של הרגשות" של אסתר וג'רי היקס (תקשור מעורר השראה ומשנה תפיסת עולם). על תקן ויטמינים אני נעזרת ב"טיפוח הפוטנציאל האנושי" של טאנזין פאלמו (בכלל, בזמנים קשים הבודהיזם עושה הכי טוב את העבודה. כמו שטאנזין פאלמו אומרת – "יאללה, להתבגר").
4. לא לחשוש לבזבז זמן. מה שאני מחשיבה כ"בזבוז זמן", שמתי לב, הם דברים שאין להם שום מטרה אחרת חוץ מאשר לעשות לי טוב: לצחוק עם חברות. להיכנס לסשן עם הכלבה שכולו ליטופים (מצדי) וליקוקים (מצידה). לראות בטלוויזיה משהו כייפי. ככל שאני לחוצה יותר, כך אני נוטה לעשות רק את ה"צריך" למיניהו, ומזניחה את ה"רוצה" ואת ה"בא לי". הבעיה היא, שכשאני עושה משהו כי "צריך", אני מתכווצת מבפנים. כשאני עושה משהו כי אני רוצה, משהו בתוכי מתרחב. ובכלל, מה זה השטות הזאת, ש"לעשות לי טוב" זה בזבוז זמן?
5. לא לפתור עניינים גדולים. לא כשאני אדג'ית. לא כשהכל מקפיץ אותי. לא כשאני עסוקה בשלילי. אחר כך, כשהשפעת הרגשית תעבור (היא תמיד עוברת).
6. להזכיר לעצמי שהשפעת הרגשית עוברת. כשאני ככה, נדמה לי שזה לעולם לא יעבור, כי הבעיה היא לא אצלי – היא אצל העולם. כשאני ככה, המחשבות שלי נראות לי מאד אמיתיות. הביקורת שלי נראית לי נכונה ומוצדקת. אני שוכחת שאלו רק מחשבות. אז להזכיר לעצמי: כבר היית שם. לא פעם ולא פעמיים. ואז עברה העננה ויכולת שוב לראות את השמש בראי השלולית הזהוב.

נ.ב. ונשמת.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים | 5 תגובות