יש הכל.

הרחבה, בירור, פעולה. זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים

את יכולה ללמוד שנים. לעשות קורסים, סדנאות, רטריטים. את יכולה לעשות מדיטציה יום יום. את יכולה לדבר על זה, לקרוא על זה, לחשוב על זה מפה ועד הודעה חדשה.
ואז מגיע רגע אחד קטן, ופתאום את יודעת.
פתאום זה ברור לך בגוף:
יש הכל.
את צריכה רק להושיט את היד ולקטוף.
***
הרבה זמן לא כתבתי. ימים עמוסים מאד, עמוסים מדי, כאלה שמשאירים אותך בלי נשימה (שהראו לי ששוב לא למדתי לקח מניסיון העבר). ואז, כשהלחץ ירד, ישבתי רגע בשקט, עם ספר ביד, בלי לקרוא בו. ופתאום ראיתי את זה באופן ויזואלי, מול עיני: כל מה שדיברתי עליו שנים, אבל לא יכולתי להבין.
ראיתי שהכל קיים סביבנו. כל מה שאנחנו רוצים. הכל. כמו גן עדן מלא ופורח, שיש בו מכל טוב: אהבה. זוגיות. חברות. זמן. כסף. אפילו בריאות.
כל מה שצריך זה להרחיב את ההגדרות ואז זה נמצא שם, מול עינינו, כל מה שרצינו.
ואז, רק צריך לעשות את מה שצריך לעשות כדי לקבל את זה.

העולם מבלבל

אני יודעת, אני נשמעת כמו מטיפה ניו אייג'ית מהסוג המאוס. לא התכוונתי, אבל ככה יצא. וכן, אני יודעת שבעולם הרגיל שבחוץ זה ממש לא נראה ככה. אכן, העולם מבלבל: יש כל כך הרבה אנשים שאין להם אהבה, או זוגיות, או בריאות, או חברות, או זמן, או כסף.
אבל זה כך רק מפני שאנחנו שבויים בפורמטים צרים. אנחנו לא מחפשים זוגיות: אנחנו מחפשים בן זוג עם כך וכך תכונות. אנחנו גם לא מחפשים אהבה: אנחנו מחפשים שמישהו אחד, שהחלטנו עליו, יאהב אותנו, באופן מסוים (כך וכך פרחים בוולנטיינ'ס, כך וכך שותפות במטלות הבית). אנחנו לא מחפשים חברות, אלא אדם שיהיה (תמיד!) פנוי אלינו, מוכן להקשיב לנו ולשתף אותנו, שיעמוד לצידנו בכל צרה ומצוקה, כולל צרות ומצוקות שאין לו מושג איך להתמודד איתן. ובאותו אופן, אנחנו לא מחפשים כסף באופן כללי – אלא דורשים שהוא יגיע מעבודה מסוימת שנוח לנו לעשות, או מאדם מסוים שאמור (לדעתנו) לתת לנו אותו.
***
זה כאילו שאנחנו יוצאים לחפש מים, אבל מוכנים להכיר בקיומם רק אם הם מגיעים בבקבוק סגור עם לוגו מסוים עליו. "סליחה", אומר לנו העולם מבחוץ, "מחפשים מים? אז הנה, פה משמאל יש קולר. ובמקרר יש קנקן מים קרים. אה, ואם תצאו החוצה, יש שם מעיין ונחל זורם".
ואנחנו? אנחנו מפנים את גבנו בנימוס, אוטמים את אוזנינו לקולות ולמראות, וממשיכים ללכת מחנות לחנות, צמאים ומיואשים, לחפש את הבקבוק הספציפי שעליו החלטנו. כמה עצוב.
(מטופלת חכמה שלי קראה לזה "עיוורון תודעתי": הדבר נמצא מול עינינו, אבל איננו מבחינים בו כי הוא לא מגיע בפורמט שציפינו לו).

להרחיב את ההגדרה

ומה שהבנתי פתאום זה שלא משנה מה אני מחפשת, לא משנה מה חסר לי בחיים – הדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא להרחיב את ההגדרה. ובמילים אחרות, לעזוב את הפורמטים, וללכת למהות. כי מה זה משנה מאיפה אני שותה את המים, כל עוד הם צלולים ומרווים?
ולכן, אם אני מחפשת אהבה, אני צריכה להבין מהי אהבה. ואם אני מחפשת בריאות, אני צריכה להבין מהי בריאות. ואם אני מחפשת חברות, אני צריכה להבין מהי חברות. מהן המהויות העמוקות ביותר- ולכן הפשוטות ביותר – של המושג הזה. מהן הגדרות הבסיס, נטולות הקישוטים וההתניות.

כבר יש לי את זה

ואז מייד נגלה לעיני הדבר המפתיע הראשון: כבר יש לי את זה. כי אם אהבה היא הרצון להיטיב עם האחר – הרי שרוב הזמן אני חיה אהבה. ואם חברות היא הרצון להביע אהבה ולקבל אהבה – הרי אני מוקפת בחברים. ואם בריאות היא תנועה והרמוניה ואיזון – טוב, אז גם אם אני נראית בריאה כרגע, ואפילו מרגישה בריאה כרגע, אני יכולה לראות איפה הבריאות שלי לא שלמה (איזון, כמובן. ימים עמוסים וכל זה), ולהבין איך אני מארגנת לעצמי יותר בריאות.
וככל שאהיה ערה יותר למה שכבר יש לי, לא משנה באיזה פורמט – כך אצא אל העולם פתוחה יותר לקבל עוד. לא נזהרת. לא מתגוננת. לא חשדנית ומכונסת. אצא אל העולם כמו שעשיר הולך אל הבנק, ולא כמו שעני נכנס אליו. ובדיוק כמו העשיר, יהיה לי קל יותר להשיג עוד מזה.

ואם אין לי את זה?

ומה אם אין לי את זה? אז מגיע השלב השני: שלב ה"לשם מה". לשם מה אני רוצה כסף? או בריאות? או אהבה? כי לעיתים, המושג עצמו הוא רק פורמט. כי אם אני רוצה יותר כסף כדי להרגיש יותר ביטחון, הרי שמה שאני מחפשת הוא לא כסף, אלא ביטחון.
וכאן אני צריכה לחזור אחורה ולהרחיב את ההגדרה: מה זה ביטחון? (הידיעה שלא יאונה לי רע). איפה בחיים שלי כבר יש לי ביטחון כזה? (למשל – הידיעה שיש לי את היכולת להתמודד עם כל מה שבא אלי, הידיעה שאגדל מזה.) ואיפה עוד מחכה לי בחוץ ביטחון, שרק רוצה שאבוא ואקטוף אותו מהעץ שעליו הוא גדל?

להושיט את היד

כי כאן בא החלק האחרון במשוואה: הפעולה. כי לא מספיק לדעת שיש מים בנחל (ולא רק בבקבוק): צריך לצאת החוצה, להגיע אל הנחל, להתכופף ולשתות.
וכאן אני מזהה עצלנות מסוימת בחוגי הניו אייג' שבהם אני מסתופפת: במקום לצאת ולעשות משהו בעניין, אנשים ממשיכים לבקש, להתפלל, להתמקד, לזמן… ולהתאכזב.
כי לא, זה לא מספיק.
כי אחרי שזיהינו איפה ובאיזה פורמט מסתתר מה שביקשנו, אנחנו צריכים לצאת לשטח. להתאים את עצמנו לפורמט – כלומר, להתגמש. לצאת החוצה אל הנחל. להתכופף. להושיט יד. לשתות. גם אם זה לא הכי נוח.
כי אם נסתכל על אלה שיש להם את הדבר הזה שאנחנו רוצים, נגלה שזה מה שהם עושים: הם מתגמשים. הם מתאימים את עצמם לפורמט. כשהם מזהים הזדמנות על עץ גבוה, הם לא עומדים ומחכים שהיא תצנח אל חיקם: הם מטפסים על העץ וקוטפים אותה. אם הם רוצים כסף, הם עושים דברים שמביאים כסף. אם הם רוצים חברים, הם משקיעים באנשים סביבם. אם הם רוצים זוגיות, הם יוצאים מהבית. אם הם רוצים עניין, הם נרשמים ללימודים, או מאמצים תחביב חדש, ולא מחכים שיגיע עניין משומקום לפוגג את ענני השיעמום.
***
ולפעמים נגלה שהברכיים שלנו לא מספיק גמישות, או שהגב שלנו כואב כשאנחנו מתכופפים אל הנחל. וזה אומר שנצטרך אולי לשכלל יכולות, לעשות יוגה או פילאטיס או אפילו לגשת לרופא, לפני שהמים יהיו זמינים אלינו בנחל.
ובדיוק באותו אופן, לפעמים לפני שיהיה לי כסף, או בריאות, או אהבה – אני צריכה לשכלל יכולות. ללמוד משהו חדש, לטפל בעצמי, להתגמש.
וזה בסדר.
כל עוד אני זוכרת שיש הכל.
אין מחסור. הכל נמצא.
ועלי המשימה: לזהות. לגשת. לקטוף.

נ.ב. רק לא להיות ענן

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, בריאת מציאות, התפתחות אישית | עם התגים , , | 2 תגובות

האם עונשים עובדים?

תרגיל בחשיבה – או: פוסט חינוכי בתכלית

בואו נעשה תרגיל מחשבתי.
נגיד שנסעתם בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מצאתם את עצמכם מסמסים תוך כדי נהיגה. פתאום, משומקום, צץ שוטר ומסמן לכם לעצור בצד. טראח! קנס של כמה אלפי שקלים להתחלת היום.
ועכשיו לחלק המעניין: התבוננו רגע בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם הרגשתם אסירי תודה לשוטר, שלימד אתכם שיעור חשוב, או שממש כעסתם עליו באותו רגע? מי הרגשתם שאשם בנזק שנפל עליכם – אתם, או המדינה המעצבנת ששולחת שוטרים מעצבנים לחפש אתכם על שטויות, במקום לטפל בבעיות חשובות יותר?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתפס יותר על ידי שוטרים?
***
ועכשיו, בואו ניקח אירוע שונה: אתם נוסעים בדרך לעבודה, ובהיסח הדעת מסמסים. מכיוון שהעיניים שלכם נעוצות בטלפון, בלי לשים לב אתם נתקעים בצד הדרך בתמרור. טראח! נזק לחלק הקדמי של האוטו בהיקף של כמה אלפי שקלים. אוף!
ועכשיו נחזור שוב לחלק המעניין: התבוננו בתגובה הרגשית שלכם לאירוע. האם תכעסו על מישהו, זולת על עצמכם? האם תרגישו קורבן של מישהו, או שתיקחו על עצמכם את האחריות?
וחשוב יותר: האם החלטתם בזה הרגע לעולם לא לסמס יותר, או שהחלטתם שעליכם להיזהר לא להיתקע בתמרורים?
***
אם אתם כמו רוב האנשים, סביר להניח שבמקרה הראשון תכעסו על השוטרים, ובמקרה השני, על עצמכם.
יותר מזה: רוב הסיכויים שבמקרה הראשון הלקח שלכם יהיה "נסו לא לסמס בקרבת שוטרים", ובמקרה השני – "עדיף לא לסמס".
במילים אחרות, הקנס מלמד הרבה פחות מהנזק לפגוש – למרות שבשניהם מדובר פחות או יותר על אותו נזק כספי.

למה זה ככה?

כי במקרה הראשון חטפנו עונש. במקרה השני – קרתה לנו המציאות.
וכשאנחנו חוטפים עונש, אנחנו בדרך כלל לא לומדים לקח. אנחנו בעיקר לומדים לכעוס על מי שמעניש אותנו. מה עוד אנחנו לומדים? להשתדל לא להיתפס על ידי הסמכות המענישה. הלמידה הזו גורמת לנו להרגיש חלשים וחסרי אונים מול הסמכות שבחוץ.
לעומת זאת, כשהמציאות מטיחה את עצמה בפנינו, אנחנו לומדים משהו: אנחנו לומדים שלפעולות שלנו יש תוצאות. וכשאנחנו לומדים את זה, גם אם באותו רגע אנחנו כועסים על עצמנו, אנחנו מבינים שזה תלוי בנו. אנחנו יכולים לנהוג כך או אחרת, ובהתאם – לקבוע את גורלנו. אנחנו מרגישים חזקים!

ומה לגבי הילדים?

טוב, נו, לגבינו זה ברור. אבל מה לגבי הילדים שלנו? איך אנחנו מחנכים אותם? משום מה, איתם אנחנו עובדים בשיטת העונשים. כשהילד נוהג לא כראוי אנחנו נוקטים סנקציות – כדי שהוא ילמד! כדי שהיא תבין! כדי שיהיה לה ברור שאיתי לא משחקים!
הבעיה היא, שאם מה שביקשנו זה ללמד את הילד לנהוג אחרת, העונש מפספס את המטרה. אף אחד לא לומד כשכועסים עליו ומענישים אותו. כשמענישים אותנו אנחנו בעיקר אוטמים את עצמנו (ראיתם פעם ילד שמקבל עונש? דמיינו את העמידה שלו: המבט המורכן. האגרופים הקפוצים. הכתפיים המכווצות. כל כולו משדר: "לא רוצה להקשיב לכם").
עונשים מלמדים את הילדים שלנו שהם ילדים רעים. וזה פספוס גדול, גם מפני שהיינו רוצים שהם יחשבו על עצמם כעל טובים ואהובים, וגם מפני שמי שמאמין שהוא "ילד רע", ממשיך לעשות דברים רעים.

אז מה כן לעשות?

אז איך כן למנוע מהילד לעשות דברים לא ראויים? בלי ענישה בכלל בכלל?
הכלי המרכזי בעיני הוא לשאול: מה הייתי רוצה ללמד אותו פה? איזה ערך? איזו תכונה? איזו התנהגות?
במילים אחרות – לעבור מ"מה שאני רוצה שהוא לא יעשה" ל"מה אני רוצה שהוא יבין".
וכשאני ממוקדת על השאלה החדשה הזו, לשאול: או.קיי, ואיך אלמד את זה באופן הברור ביותר, שהכי מתאים לילד? מהי צורת הלמידה שהכי מתאימה לילד שלי? איך הוא יבין את זה בצורה הכי בהירה וברורה?
כשאנחנו באים מנקודת מבט כזו, הילד לא מגלה התנגדות: הוא לומד.
כי הוא מבין שהלמידה היא לטובתו.
ועל זה היה אומר המורה שלי למתמטיקה: מ.ש.ל.

נ.ב. ויש עוד המון כלים. ואת כולם אתן בהרצאה ביום שני, 13.2.17, בשעה 20:30 במתנ"ס סביונים במעלות – "לגדל ילדים בלי עונשים". מוזמנים מאד.

נ.ב. 2: ברור שכל זה תקף גם לגבי בני זוג, נכון? (כלומר, העיקרון של הפוסט שעונשים לא עובדים. לא ההרצאה).

נ.ב. 2: Love is kind

פורסם בקטגוריה הורות וילדים | עם התגים , | תגובה אחת

תה לשלושה

מסתגלת לשינויים. מתרגלת לכך שהילדים שלי גדלים. משתדלת לזכור שהכל דינמי

אז בערב אכלנו רק שלושתנו: הדייג, אני וצעיר הבנים.
הבינונית יצאה לעבוד במלצרות, הגדול היה (כרגיל) במכינה הקדם צבאית. וככה ישבנו רק שלושתנו ליד השולחן הגדול, ואכלנו ארוחת ערב של יום שישי. בשקט.
***
שבוע קודם זה נראה אחרת לגמרי: הגדול יצא שבת, הבינונית הואילה בטובה להפסיק לרגע ללמוד ולעבוד, וקבענו עם עוד שלוש משפחות של חברים לאכול יחד. לרגע זה היה נראה כמו בכל השנים האחרונות: רעש, בלגן, קולות של משפחה וחברים.
ואז, ביום ראשון בבוקר, הגדול נסע למכינה. והבינונית הודיעה שתגיע מאוחר כי היא רוצה ללמוד עם חברות, והצעיר יצא לחוג, ואחר הצהריים מצאתי את עצמי לגמרי לבד בבית.

מאז ספטמבר
מאז ספטמבר הבית שלי השתנה. המשפחה שלי השתנתה. דברים שהיו מובנים מאליהם – כמו ערימת סנדוויצ'ים בבוקר, כמו רעש של המוני חברים בבית, כמו ארוחות יום שישי הומות, כמו שגרה של בית – נעלמו, וחוזרים לבקר רק מדי פעם.
יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו – הדייג ואני – בתור זוג עם ילד, או אפילו רק שנינו לבד. זה כייף, בהחלט, אבל גם מבלבל. השגרות הקבועות השתנו. היחסים בבית השתנו. קשה לי אפילו לשים את האצבע על מה, אבל זה כאילו משהו בלכידות הלך לאיבוד. משהו ב"כולנו ביחד". כי אין מה לעשות: התחיל לנו כבר שלב הלחוד.

שלב ה"לחוד"
כי גם אם אני רוצה להתעלם מזה ולשחק בכאילו שום דבר לא השתנה, זה השתנה. לא רק עצם היציאה של הבן הגדול מהבית (כן, אני יודעת שהוא עוד יחזור. לפני הצבא, אחרי הצבא… בסדר. יודעת. זה לא עושה את זה פחות קשה). זו גם הבינונית שכבר עושה בגרויות ומתלבטת על מה תעשה אחרי בית הספר. והצעיר שבעצמו שועט לתוך גיל ההתבגרות.
וזה לא קל לי – כי שנים אני עובדת על הביחד. קוראת וכותבת ומראיינת ולומדת ומתגייסת ומתאמצת.
בתור מי שגדלה בלינה משותפת, היה לי חשוב לייצר לילדים שלי – ובואו נודה על האמת, לעצמי – בית שהוא ה-בית. במלוא מובן המילה. בית שיש בו תמיד סירים על האש. שיש בו ריח של אוכל וכביסה. בית שבו הילדים יושבים יחד סביב שולחן האוכל ועושים שיעורים במתמטיקה (כן, אני יודעת, זה לא תקני. כל ילד אמור לעשות שיעורים אצלו בחדר בשולחן העבודה המסודר שלו. סבבה. אצלי עושים את זה בסלון, עם המון עזרה בין האחים והמון רעש, וזה משמח אותי כל פעם מחדש). בית שיש בו הווי משפחתי עם בדיחות שרק המשפחה מבינה וחוויות של טיולים ומשחקי קלפים ביחד, בערב.

ומאז אני מבולבלת
לא תמיד החזון הזה הצליח. היו תקופות של פרצופים חמוצים וצעקות של "נמאס לי לאסוף אחרי כולכם" וויכוחים בין אחים (ובין הורים). אבל זה הלך והתגבש, הלך ונהיה, הלך ולבש את המראה הזה, שאני כל כך אוהבת.
עד ספטמבר.
ומאז אני מבולבלת. ולא פעם הולכת ברחבי הבית הגדול שלי אבודה. כאילו נהיה לי פחות ברור מה אמא אמורה לעשות, איך היא אמורה להתנהג. ואיך בכלל לשמור על שגרות וגבולות וטקסים כשאין כל כך עם מי.
ורק ברור לי שזה תהליך שיילך ויתעצם. הרי זה רק עניין של שנה וחצי עד שגם הבינונית תצא מהבית, ושלוש שנים אחר כך צעיר הבנים. וכמו שארזתי והידקתי וסידרתי, כך יגיע זמן לשחרר, לפרום, לפתוח. רק אין לי מושג איך באמת עושים את זה.

הכל זורם
ואז אני נזכרת שהכל דינמי. הכל משתנה. הכל זורם. ממילא. כל הזמן.
ואני מזכירה לעצמי שגם עכשיו, כשאנחנו ישבים שלושה לשולחן במקום חמישה פלוס פלוס, זו עדיין משפחה. אלה עדיין אנחנו. רק אנחנו אחרים.
וממש בזמן שאני כותבת את המילים האלו, הצעיר והאמצעית חולקים מלאווח וזיכרונות מסדרות ילדים עתיקות, ויש רגע שמח ומצחיק למרות שאלה רק שניהם ליד השולחן.
ואני מזכירה לעצמי, שוב, שגם זה שלב. ואחריו יהיו שלבים אחרים, כמו שלפניו היו. ובכל פעם נהיה קצת שונים, קצת אחרת משהיינו קודם.
וגם כשנהיה רחוקים – תמיד תמיד – נהיה משפחה.
ובכל פעם נלמד מחדש: מה זה אומר להיות אמא, מה זה אומר להיות אבא, מה זה אומר להיות בן או בת או אח.
ורק צריך לא להיבהל מהשינוי כל כך.

נ.ב. 1: ואם אתם צריכים עזרה בהתמודדות עם השינויים בחיים של הילדים שלכם, ועם מה שעובר עליהם, מתבגרים או צעירים – אני פה. לרשותכם.

נ.ב. 2: כי אלה החיים. ועכשיו צריך לחיות אותם הכי בגמישות שאפשר.

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על תה לשלושה

פחדנית אחת

על הרצון להעז

על מה תתחרטי לפני שתמותי?
ככה, באמצע היום והשומקום, זה מה שעלה לי בראש. לא שאני אדם של חרטות גדולות (אני אשה של קדימה, לא של אחורה), אבל השבוע חזרתי לספר הנפלא של טאנזין פאלמו, "טיפוח הפוטנציאל האנושי", ושם, היא כותבת במשפט אחד – "מעט מאד אנשים הצטערו לפני מותם על כך שלא הקדישו יותר זמן לעבודה". וגיליתי שאני סוגרת את הספר ושואלת את עצמי: "ואת? על מה את תצטערי לפני שתמותי?"
והתשובה עלתה, ברורה וגלויה ומצערת: אני, ככל הנראה, אתחרט על כך שלא העזתי יותר.

העזה מצומצמת

מי שמסתכל עלי מהצד לא יחשוד בי בחוסר העזה. אני נראית – ככל הנראה – בוטחת, סגורה על עצמי, מעזה להתקדם.
אבל ההעזה שלי מצומצמת לאזורים מאד מסוימים: אזורי השכל, הדיבור, האינטלקט, החיבור עם אנשים. אין לי בעיה להתמודד עם נושא חדש, לימודים חדשים, אנשים חדשים, אפילו תעסוקה חדשה.
איפה אני מאבדת את האומץ? בכל מה שקשור להסתדרות בעולם: שם אני מרגישה אבודה וחוששת. לנסוע לחו"ל לבד, למשל, זה משהו שלא עלה בדעתי. גם לטייל בארץ רק איתי זה לא משהו שבא בחשבון. אני אפילו פוחדת לנהוג למקומות חדשים ולא מוכרים (אבל זה נושא לפוסט אחר). להסתדר במציאות בלתי מוכרת? פחד אלוהים.
אני פוחדת מאקסטרים. פוחדת שהמשפחה שלי תתערב בענייני אקסטרים. אני פוחדת מגבהים, ממהירות מופרזת, מפיגועים, מתאונות, מטרמפים, מלנסוע במזג אוויר בעייתי, מלהיות חסרת כל, מלשחות לעומק בים.
בקיצור, אני פוחדת מכל מה שקשור בגוף, בפיזיות, בחוץ, בקיום. שם אין לי ביטחון.
והמחיר הוא חוסר העזה. יש המון דברים שאני מפנטזת לעשות ופוחדת: החל מהאומגה שכולם במשפחה עשו חוץ ממני, דרך לנהוג למקומות מרוחקים וכלה בטיול להודו שאליה טרם הגעתי. שם אני עוצרת את עצמי. שם אני מגבילה את עצמי. שם אני לא.

שני סוגי ביטחון

וחשבתי השבוע על ביטחון באופן כללי, וביטחון עצמי באופן ספציפי. וחשבתי על כך שיש שני סוגים של ביטחון: הביטחון בעצמי והביטחון בעולם.
הביטחון בעצמי הוא האמונה שלי בעצמי וביכולות שלי. הידיעה שאני יכולה להסתדר עם כל דבר שלא יבוא. שאני מסוגלת להתמודד עם חוסר כסף, חוסר דרך, נתיבים מסוכנים.
ביטחון מהסוג הזה נרכש – אם יש לנו מזל, או שכל, או הורים שמאפשרים את זה – על ידי התנסות. בכל פעם שאני עושה משהו חדש, שלא עשיתי קודם, ויכולה לו – הביטחון העצמי שלי גדל עוד קצת. אני לומדת שאני יכולה. וכך, אני לומדת לסמוך על עצמי. ההתנסות הראשונה מפחידה, זו שאחריה – פחות.

החיים כחדר בריחה

אבל הביטחון בעולם הוא משהו אחר לגמרי: הוא הידיעה שלא משנה מה יבוא, זה טוב לי. לא משנה מה יגיע, אני אגדל מזה. או כמו שאמרו ב"שיטת המגירות", שממנה התחלתי את דרכי הרוחנית: "הכל בא לקדם אותי".
במילים אחרות, אם הביטחון העצמי מדבר על עבודה ויכולת, הביטחון בעולם מדבר על אמונה.
הוא מדבר על לראות את החיים לא כמסלול מכשולים בעייתי שבו עליך להיות נהגת מיומנת ובעלת כישרונות (או שתתרסקי!) – אלא כזירת משחק. זירה שבה אפשר לבוא ולהתנסות, להשתעשע בכל מיני משימות ולראות מה זה עושה לי.
בטיפול שהיה לי השבוע השוויתי את החיים לחדר בריחה (גם באחד כזה לא הייתי, אגב): היינו יכולים לראות את חדר הבריחה כהתנסות מלחיצה – חדר סגור, אי אפשר לצאת, לחץ לפתור בעיה מסובכת – אם לא היינו יודעים שמדובר במשחק.
אמונה בעולם מדברת בדיוק על זה: על ההבנה שבאנו לעולם הזה כדי לגדול ולהתנסות, לחוות ולהתפתח. ומבחינה זו, כל חוויה שהיא, נעימה או לא נעימה, מפחידה או מענגת, היא בסך הכל חוויה: חומר לימודי, תרגיל בהתפתחות.

הבעיה: המוח הממיין

ואני נזכרת במה שלמדתי בבודהיזם: שהמקור לסבל שלנו הוא ההתעקשות להחליט על חוויות אם הן טובות או רעות. הבעיה נעוצה במוח הממיין שלנו, שנרתע מחוויות מסוימות ושואף נואשות להשיג אחרות.
אותו מוח שמסרב להכיר באמת הפשוטה, שכולנו חווינו והכרנו בחיינו: אין לך מושג מה תהיה התוצאה של מה שאת עוברת ברגע זה. אנחנו לא זוכרים שלפעמים קפיצות הדרך המשמעותיות בהתפתחות שלנו הגיעו דווקא כתוצאה מחוויות שלא היינו מגדירים מראש כנעימות, מחוויות שהיינו עושים הרבה להימנע מהן.
לעולם לא הייתי בוחרת במשבר הבריאותי שעברתי בשנה שעברה. לא הייתי בוחרת לעבור בדיקות וניתוחים ופחד ולחץ וחוות דעת נוספות ונסיעות ותקופות שבהן אני לא יכולה לעבוד. אבל ההתנסות הזו שינתה אותי, הגדילה אותי, פתחה אותי להבנות חדשות, למערכות יחסים חדשות. היא עיצבה אותי, ועשתה עבודה טובה למדי. מי אמר לי שחוויות אחרות שאני חוששת מהן, שאני מגדירה כגרועות, לא יעשו את אותה עבודה?

***

והייתי רוצה לומר לעצמי עכשיו: "יאללה, קומי, תעזי. הכל חוויות, את זוכרת?". אבל אני יודעת שזה לא בהכרח יקרה. לא עכשיו, לא בקצב שהייתי שואפת אליו.
אבל כשאני זוכרת את זה כמטרה, אני מקווה להתכוונן אחרת. להיפתח, לאט לאט, לחווית חדשות. להיפתח, לאט לאט, אל החיים.

נ.ב. ושיהיו רגעים של חסד

פורסם בקטגוריה בודהיזם, הורות וילדים | עם התגים , | סגור לתגובות על פחדנית אחת

אני והחבר'ה

או: כלל הזהב שמסדר לנו את ההבדל בין התחשבות והקרבה (סוג של פוסט המשך)

פעם פעם, הייתי ילדה טובה.
או לפחות ניסיתי להיות כזו.
חונכתי לקחת את כולם בחשבון. לימדו אותי לתת חשיבות לצרכי הקבוצה, לשים את הצרכים שלי בצד.
ככה חונכתי, וזה היה לא קל: מטבעי הייתי ילדה מלאה רצונות וצרכים, ילדה שחייבת להיות נוכחת, בולטת, דורשת התייחסות, תשומת לב, טיפול.
וגדלתי במקום הכי לא מתאים לילדה כזו, או אולי המתאים ביותר: מקום שבו הכלל היה מעל היחיד, וצרכי הקבוצה היו מעל צרכי הפרט, ומי שדרש לעצמו תשומת לב מיוחדת היה ראוי לגינוי.
ולמדתי: למדתי להשתיק את הצרכים והרצונות שלי, או לפחות לעשות מניפולציות מנומסות במקום להגיד אותם בקול רם וברור; במקום לבקש. למדתי להיות "ילדה טובה": זו שלוקחת בחשבון את כולם. ילדה – ואחר כך אישה – שברור לה שצרכי כולם קודמים לצרכים שלה (לא בגלל שהיא לא חשובה, אלא בגלל של"כולם" יש יותר חשיבות, כי הם רבים והיא אחת).
***
וחייתי כך, בתפקוד על ובמרירות כבושה, עד שהגיע משבר גיל 39 וחצי וגרם לי לשאול מה שכולן שואלות בגיל הזה: "הי, איפה אני? מה איתי?". ובעטתי. וכעסתי. ומרדתי וכעסתי על עצמי שמרדתי. ובסך הכל עברו עוד תשע שנים (מחזור נומרולוגי שלם…), לימודים ועוד לימודים, משבר בריאותי והחלמה, הסתבכות אינסופית בניסיון לאזן בין הצרכים שלי לבין הצרכים של הסובבים אותי – עד שהגעתי לרגע הזה, שבו הבנתי את כלל הזהב:
בכל סיטואציה, לבדוק שני דברים: שלקחתי את עצמי בחשבון, ושלקחתי את האחר בחשבון.
כן, ככה, פשוט כמו שזה נשמע.

לקחת את האחר בחשבון

להתחיל מלקחת את האחר בחשבון, כי זו מי שאני רוצה להיות: אני רוצה להיות אדם שרואה אחרים. אדם שער לצרכים שלהם. שלא חושב שהצרכים שלהם פחות בוערים בגלל שהם לא שלי.
כי אני יודעת: הם חשובים בדיוק כמו שלי. אם הייתי בצד שלהם, הצרכים האלה היו נראים לי דוחקים להפליא.
לנסות להיכנס לעיניים שלהם, למקום שממנו הם רואים את העולם, ולשאול: מה הוא או היא צריכים ממני?
ואני יודעת שהחשיבה הזו היא לא רק נכונה מוסרית (כי באמת אין לי עדיפות על אף אחד אחר: כולנו חווים כאב וסבל, כולנו רוצים להיות מאושרים), אלא גם נכונה פסיכולוגית: כשאני מצליחה להסיט את הפוקוס שלי לצרות של מי שעומד מולי, הצרות שלי מאבדות חשיבות. בבת אחת, נהיות לי פרופורציות.

להיות אגואיסט חכם

והיא אפילו נכונה מעשית, לקיחת האחר בחשבון, גם אם בטווח הרחוק: כי כשהאנשים שסביבי מסופקים ומאושרים, קל להם להיות חברים טובים, הורים טובים, בני זוג טובים. כשהם יודעים שרואים אותם, קל להם יותר לראות אחרים – למשל, אותי.
ומפני שאני יודעת שמתחת לפני השטח כולנו מחוברים, כולנו קרובים זה לזה, כולנו משפיעים זה על זה – אני רוצה לאמץ את האמרה של הדלאי למה, שהציע לכולנו להיות אגואיסטים חכמים – לדאוג לאחר, כי האחר מחובר אלינו. הוא שותה מאותם מים, נושם את אותו אוויר, חי באותה סביבה.
אז לשאול בכל סיטואציה, ובמיוחד בסיטואציות קונפליקט, שבהן אנחנו נוטים לראות בעיקר את הצרכים שלנו: האם ראיתי באמת את מי שמולי? האם לקחתי אותו בחשבון? אם אפעל בצורה זו או אחרת, איך זה ישפיע עליו? איך הפעולות שלי ישפיעו על הבעל שלי? על הילדים שלי? על השכנים שלי? על המטופלים שלי? על מי שעובר מולי בכביש?
כולם שלי, כולם חלק מהסביבה שבה אני מתקיימת. כשאני פוגעת בהם, אני פוגעת בי.

לקחת בחשבון אותי

ומצד שני, לא לשכוח לקחת בחשבון אותי. כי אם אנחנו אכן מחוברים, הרי שכשאני נפגעת – גם האחרים סביבי נפגעים.
אי אפשר להקריב לאורך זמן בלי לפגוע בעצמך, ולכן אי אפשר לאורך זמן להקריב בלי להגיש על זה חשבון אחר כך.
אם אני חיה במרירות ובקורבנות, אני פוגעת בסביבה שלי, שלא נעים לה בכלל.
אם אני שוחקת את עצמי, אני נהיית חולה, ומישהו צריך לטפל בי
אם אני לא לוקחת את עצמי בחשבון, אני דורשת בתוכי מהאנשים סביבי שייקחו אותי בחשבון במקומי. ואם הם לא עושים את זה, אני כועסת.
וזו הייתה הטעות הבסיסית, לטעמי, בסביבת הגידול שבה חונכתי: חוסר ההבנה שאי אפשר לפגוע בפרט לטובת הכלל. שזה לא יביא שום טוב, בסופו של דבר.
מפני שאם הפרט הוא חלק מהכלל, כל פגיעה בפרט היא פגיעה בכלל.
נקודה.

"אף אחד" כולל אותי

וכשאני זוכרת את כלל הזהב הזה, הדברים נהיים פשוטים יותר. אני כבר לא יכולה להחליק בנינוחות לעמדת הקורבן שמחכה למשאית עם המדליות. אני חייבת לקחת אחריות על כל המשתתפים בסיטואציה: על עצמי לא פחות מאשר על האחרים.
אני חייבת לבדוק עם עצמי אם אני מוותרת כאן על משהו גדול מדי, או אם לקחתי את עצמי בחשבון.
כי זו האחריות שלי, לדאוג לכך שאף אחד לא נפגע כתוצאה מהפעולות שלי.
ו"אף אחד" כולל אותי.
וזוהי כל התורה כולה (לפחות כשמדובר בתורת הנתינה): לקחת בחשבון את עצמי, לקחת בחשבון את האחרים.
להיות טובה לאחרים, להיות טובה אלי.
ממש מהיום.

נ.ב. בלי להיות גיבורה גדולה

פורסם בקטגוריה בודהיזם, בריאות, התפתחות אישית, זוגיות | עם התגים , | 3 תגובות

תורת הנתינה

או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים

גדלתי להקריב.
לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית.
ושנאתי להקריב, ובכל זאת הקרבתי. או-הו, הקרבתי. לפעמים כי ביקשו ממני. לרוב למרות שאף אחד לא ביקש. חשבתי שהקרבה היא התחשבות. שהקרבה הכרחית כשאת אוהבת, כשאיכפת לך, אפילו כשמישהו אחר לא רוצה להקריב.
ולאחרונה חשבתי כמה היום זה נראה לי מטורף. ואיזה מזל שאפשר לגדול מהדפוס האיום והנורא הזה של "אני מקריבה – משמע אני אוהבת".
***
ושלא יהיו טעויות: אני מאד בעד התחשבות. בכל רצוני ומאודי. אני חושבת שהתחשבות עושה את החיים נעימים וטובים יותר, הן עבור המתחשב והן עבור זה שמתחשבים בו.
אבל הקרבה היא סיפור אחר לגמרי. הקרבה מקריבה את הנותן, ומקריבה את המקבל. מחרבת את החיים של שניהם עבור כלום בריבוע.

ההבדל בין התחשבות להקרבה

מה בכלל ההבדל ביניהן? ההבדל הבסיסי הוא בתחושה שממנה הנותן יוצא לנתינה: כשאנחנו מתחשבים, אנחנו מרגישים שיש לנו לתת, ושלא ייגרע מאיתנו שום דבר משמעותי אם ניתן. למשל – כשיש לנו זמן ואנחנו מפנים למישהו אחר, ממהר בעליל, את התור בקופת חולים. או כשבן הזוג שלנו מבקש להיכנס לפנינו למקלחת, ולמרות שזה משנה לנו את התכניות, יש לנו עוד מספיק מה לעשות בינתיים.
הקרבה, לעומת זאת, באה מתחושה שאין לנו, ולמרות זאת אנחנו נותנים. במילים אחרות – אנחנו נותנים על חשבוננו, על חשבון הצרכים החשובים לנו. לא מתוך שפע, אלא מתוך כיווץ וקריעה. אם אנחנו ממש ממהרים, ולמרות זאת מרגישים נאלצים לוותר על התור (כי לא נעים לנו, כי מישהו מסתכל עלינו ואנחנו רוצים לצאת בסדר), זוהי הקרבה. אם אנחנו ממש רוצים להיכנס למקלחת לפני בן הזוג, אבל מוותרים לו כי לא בא לנו להתעמת – זו הקרבה.
כי מה שמשנה זו לא הפעולה עצמה: משנה הכוונה. המקום שבאנו ממנו. האם הוא פתוח ומלא, או ריק ומכווץ.

על פי מניעים זרים

כי בעוד שההתחשבות באה מהרצון לתת וזהו, ומהתחושה שאני אהיה ממש בסדר גם אם אתן מעצמי, בהקרבה תמיד מעורבים מניעים זרים: הצורך להיראות טוב בעיני עצמי ובעיני העולם. אי הרצון להתעמת. החשש שאם לא נקריב – ינטשו אותנו. הצורך להוכיח שאנחנו אוהבים, מסורים, איכפתיים (להיות אוהב, מסור ואיכפתי זה נפלא. לצאת למסע הוכחה של כל זה – הרבה פחות נפלא).
לא פעם, מעורב בהקרבה הקושי להגיד לא: מקריבים מקצועיים מתקשים מאד לומר לא, מפני שלא לימדו אותם שזה לגיטימי. משום שלימדו אותם שאהבה פירושה הקרבה. ואם אני לא מקריב, זה סימן שאני לא אוהב. מה שאומר שאם אני אוהבת, אין לי ברירה אלא לוותר על הגבולות שלי, על הצרכים שלי.
ועל הדרך, מעורב בהקרבה הפחד לקבל "לא": כי אם אני רק נותנת ונותנת, ולעולם לא מבקשת משהו לעצמי, אז כשסוף סוף אבקש משהו, אף אחד לא יעז לומר לי לא.
כי כן, זו האמת, וצריך לומר אותה: בהקרבה יש אלמנט חזק של התחשבנות. של רצון לצאת "יותר" מהשני במאזן נתינה שלעולם אינו נגמר. של צורך לכופף את היד של הצד השני כשיגיע תורנו לקבל (מי מחליט שהגיע תורנו? אנחנו כמובן).
ויותר מהכל, מי שמאמין שהקרבה היא אהבה, דורש גם מהאחר להקריב עבורו. כי אם אני מקריבה בגלל שאיכפת לי, גם אתה צריך להקריב – אם בכלל איכפת לך. גם אתה, כמוני, צריך לוותר על הגבולות שלך והצרכים שלך. ואם אתה לא מקריב, סימן שלא איכפת לך באמת. ואז אני הופכת כועסת ומרירה ומתחשבנת. כי אני נתתי לך את מיטבי – ואתה, איפה אתה כשצריך אותך?

מבחן התוצאה

ויש עוד דרך להבחין בין הקרבה להתחשבות: מבחן התוצאה.
כשמופיעה התחשבות, אנחנו מרגישים נפלא. מי שנותן מרגיש נפלא, כי נתינה מרגישה נפלא, והרי דבר משמעותי לא נגרע ממנו. ומי שמקבל מרגיש נפלא – כי הוא מרגיש שראו אותו, ספרו אותו, חשבו שצרכיו חשובים.
וכשמופיעה הקרבה, אנחנו מרגישים רע. המקריב מרגיש רע כי הוא וויתר על משהו שנחוץ לו. וזה שמקריבים למענו מרגיש… ובכן, אסיר תודה. כאילו התודה אוסרת אותו, כובלת אותו בחשבונות בלתי נגמרים. כי הוא יודע שברגע שקיבל (גם אם הוא בכלל לא ביקש לקבל) נפתח חשבון שבסופו הוא יידרש להקריב מעצמו – כלומר, לוותר על משהו שחשוב לו ושלא היה רוצה לתת.

תמיד מגיע החשבון בסוף

וכל הדפוס הזה הוא מטורף, כי במקום שהנתינה תיתן תחושה טובה ותחזק את המערכת, היא עושה בדיוק הפוך. בין אם מדובר בהקרבה עבור הבעל, עבור הילדים, עבור ההורים – תמיד מגיע החשבון בסוף, והוא מר וחמוץ. במקום לקרב, ההקרבה מרחיקה.
כי הקרבה מדברת ויתור על החשוב לי, בעוד שהתחשבות מדברת שפע. התחשבות נוצרת כשיש רצון לתת, בעוד הקרבה נוצרת מתחושה של חוסר בחירה. ומי בכלל רוצה לקבל משהו שלא בחרו לתת לו מרצון? מי רוצה לקבל כשהוא יודע שבכך הוא חתם על שטר חוב?
***
וליתר ביטחון, למרות שרוב דפוסי ההקרבה כבר נשארו מאחוריי, אני עולה לתטא, ושולפת את האמונה שאהבה היא הקרבה. מורידה במקומה שאהבה היא אהבה. ושאהבה מתבטאת… באהבה. בפרגון, בהתחשבות, אבל לא בכורח; לא בהקרבה.
מורידה את ההבדל בין התחשבות להקרבה. מורידה שאני לא חייבת להקריב.
וכשאני פוקחת עיניים, אני זוכרת: מותר לי לבחור.

נ.ב. 1: ואם נדמה לכם שאתם צריכים להקריב, שאין לכם ברירה, ואתם כועסים שהאהובים עליכם לא מוכנים להקריב כמוכם – מוזמנים לטיפול תטא. הו, כמה קל יהיה בלי להקריב ובלי לדרוש הקרבה.
נ.ב. 2. א' כבר שר את זה כל כך יפה. כשיש נתינה מרצון, אין הקרבה

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית, זוגיות | עם התגים , , , , | סגור לתגובות על תורת הנתינה

לחוד וביחד

או: כל השבוע חשבתי על דיפרנציאציה, וחזרתי עם הפוסט הזה

"אמא, את כל הזמן מתערבת", אמרה לי האמצעית אתמול (והתכוונה שאני כל הזמן מתערבת, אבל לא בהכרח לטובתה). ופתאום הרגשתי את זה ממש, בגוף: את הצורך להתערב מצד אחד ("יש לי בדיוק את הפתרון בשבילכם, ילדים!") ומצד שני, את ההבנה שמה שקורה ביניהם הוא לא מענייני. לא תפקידי לתקן או לשפר או לסדר יחסים בין שלושה מתבגרים שתכל'ס ממש אוהבים ומסתדרים גם בלי היד שלי באמצע, בוחשת ומסדרת. וצחקתי לעצמי, שרק בשביל זה היה שווה לחזור ללימודים: כדי שקול חיצוני יוכל להראות לי אותי, כמו שאני.
***
כן, חזרתי ללמוד (ברכות, ברכות, תודה). חזרתי לצלם מאמרים ולחפש ספרים בספריה, ובעיקר חזרתי לתחושה המהממת, המאושרת לחלוטין, של לשבת בכיתה כשמישהו מספר לך בדיוק את מה שרצית לדעת.
ובאחד השיעורים האחרונים דיברנו על דיפרנציאציה. והמורה הסבירה שמדובר שזה חשוב וחיוני, להיות מובחן. שזה אומר – להיות מסוגלים לא להתערבב. להיות נפרדים. להשאיר את מה ששלנו – שלנו, ואת מה של האחר – שלו.
ותהיתי ביני לביני (סתם. הלוואי ויכולתי לתהות ביני לביני. תהיתי ביני לבין הכיתה) איך זה מסתדר עם הבודהיזם. עם ההארה, שאומרת שכולנו אחד. למה בעצם לא להתערבב? למה לא לדעת שאנחנו עשויים מאותו בצק של אותה עוגיה?
ואז מ' שישבה לצידי (הי, מ'!) אמרה שהיא דווקא מתארת לעצמה את האדם המובחן, הנבדל, כמין בודהה כזה, שדבר אינו מזיז לו ודבר אינו מרגיז אותו.

מידת התגובתיות שלנו

ואחר כך, כשחשבתי על זה, פתאום זה הסתדר לי. פתאום הבנתי את הקשר שבין המובחנות לבין הבודהה. הבנתי שמה שהפסיכולוגים קוראים דיפרנציאציה, או מובחנות – קשור ישירות למידת התגובתיות האוטומטית שלנו.
כי מתי אני מגיבה? כשמה שקורה בחוץ מפעיל אותי. כשאמירה של האחר מעליבה אותי. כשכעס של האחרת מפחיד אותי. כשמבט של אנשים אחרים משתק אותי או מרים אותי; גורם לי לחוש עליונה או תחתונה. כשכאב של אחר מפיל אותי.
ובכל המקרים האלה – אני מושפעת מבחוץ. כאילו מישהו הכניס את היד שלו פנימה, אל תוך המעגל שלי, והזיז אותו בהתאם למה שקורה אצלו.
ולהיפך: ככל שאני מובחנת, כך אני יכולה להיפגע פחות. להיעלב פחות. לכאוב פחות. לכעוס פחות. גם אם האחר אומר, עושה, חושב – זה לא מפריע את שלוות הנפש שלי. אני מרשה לו להיות הוא – בלי שזה ישפיע על הרגשות שלי.
ודווקא אז אני פחות נבדלת – פחות צריכה לריב או לנתק מגע או לכעוס. אני יכולה פשוט לקבל את האחר בשלווה סטואית.

מידת ההתערבות שלנו

ועוד חשבתי, שמידת המובחנות קשורה למידה שבה אנחנו מרגישים שהכרחי לנו להתערב. שאנחנו חייבים, פשוט חייבים, לפתור את מה שקורה בין הילדים שלנו. או להלביש יותר טוב את בן הזוג שלנו. או לשכנע את החברה שלנו שהיא עושה טעות.
כי אם הגבולות ביני לבין האחר לא ברורים לי, זה אומר שאני מזדהה איתו לגמרי. שהאחר (כמו שאומרים במשרד החינוך) הוא אני. ולכן, אני לא יכולה להרשות לו לעשות משהו שאני לא הייתי עושה. אסור לו להתלבש לא יפה (לדעתי) או לכעוס על השכנים שלא בצדק (לדעתי) או לריב עם אחותו ללא סיבה (לדעתי). אסור לה לקנא כי בעיני זה רגש שלילי. אסור לו לכעוס כי בעיני זו התנהגות שלילית. בקיצור, במקום שאני אהיה אחד עם העולם – אני חושבת שהעולם צריך להיות אחד איתי.
ובינינו, זה לא סינכרון. זו עריצות.

קשר ותלות הדדית

ואם אני חושבת על זה עד הסוף, האחדות שעליה מדבר הבודהיזם היא לא אחדות שמורכבת מ יחידות זהות. היא בסך הכל ההבנה שיש קשר ותלות הדדית בין כל בעלי התודעה. גדולים וקטנים, בעלי חיים ואנשים, גברים ונשים, הורים וילדים. אנחנו לא אותו דבר –אבל אנחנו קשורים.
ובנקודת המבט הזו יש הרבה כבוד. כבוד דווקא לנבדלות, לשונות. כבוד שאומר שגם אם הכסות היא שונה, המהות היא אותה מהות.
וזה בסדר אם האחר הוא שונה. הוא לא צריך להיות כמוני. הוא רק צריך לקבל ממני את אותו יחס של כבוד לרצונות שלו, לרגשות שלו – כמו זה שאני הייתי רוצה לקבל.

הרב גוניות של האחדות

כי האחדות היא רב גונית: היא לא שיבוט שלי. אנשים אחרים לא אמורים לפעול לפי הסטנדרטים שלי, אלא לפי הסטנדרטים שלהם. מותר להם, מכיוון שהסטנדרטים שלהם עוצבו על ידי הדעות שלהם, והדעות שלהם עוצבו על ידי ניסיון החיים שלהם. ששונה משלי. לגמרי.
תחושת החיבור העמוקה שיש לי עם אנשים אחרים לא אמורה לגרום לי להחליט עבורם מה נכון או לא נכון: להיפך – היא אמורה להבהיר לי שגם הם רוצים את אותם דברים שאני רוצה (להיות מאושרת, להיפטר מהסבל, למצוא משמעות). ומשום כך, לגרום לי לכבד את מי שהם כמו שאני רוצה שהם יכבדו את מי שאני.
***
אז כן, מותר להיות מובחן. שונה. נבדל.
מותר – אפילו רצוי – להרשות לרגשות של אחרים להיות שלהם ולא שלנו.
להרשות לסטנדרטים שלהם להתקיים גם אם הם מנוגדים לאלה שלנו.
מותר לאחרים להיות שונים ממני.
מותר לי להיות שונה מהם.
ועדיין לזכור: אנחנו עשויים מאותו בצק, של אותה עוגיה.

נ.ב. כי אחרי הכל, אנחנו באותו צוות. כולנו (מוקדש לס', חברה ומורה רוחנית)

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית | עם התגים | סגור לתגובות על לחוד וביחד

עניין של ציפיות

איך להתגבר על כעס – כל כעס?

tאני אוהבת להישאר במיטה עוד קצת אחרי שהשעון מצלצל.
ועוד קצת. ועוד קצת.
כי שם, ברגעים האלה, החמימים, אני עוד מחוברת למה שהיה בלילה. שם, בין ערות לשינה, במצב תטא, עולים לסף ההכרה רעיונות שאחרת היו נשארים מאחוריו, סמויים מעיניי.
הרעיונות הכי טובים שלי מגיעים בזמן הזה, שבין נים לנים, בין תיר לתיר.
וככה קרה לי השבוע שהבנתי פתאום למה אני כועסת, ואיך להפסיק את זה.
***
וכן, אני כועסת. לא הרבה כמו פעם, אבל עדיין יותר משהייתי רוצה. ועד כמה שניסיתי לחקור את הרגש הזה, הוא עדיין היה לא ברור לי. הרי אני יודעת כבר שזה לא עוזר לכעוס. שהפתרונות מגיעים בקלות רבה יותר בלעדיו. ובכל זאת, הוא מתעורר.
וכך, השבוע, רגע לפני שהתחלתי את היום, פתאום ראיתי:
אני כועסת בכל פעם שהמציאות לא תואמת לציפיות שלי. או נכון יותר: כשהיא לא תואמת לדעתי על איך היא אמורה להיות.

בכל פעם שאני מצפה

כן, ככה פשוט: בכל פעם שמשהו לא קורה למרות שאני מאמינה שהוא צריך לקרות, מתעורר בי כעס.
אם ציפיתי שהדייג יעשה משהו והוא לא עשה.
אם ציפיתי מהילדים להתנהג בצורה מסוימת והם התנהגו אחרת.
אם ציפיתי מעצמי להצליח ולא הצלחתי.
ועוד ראיתי, שרמת הכעס גדלה ככל שהציפיה שבה מדובר חשובה לי יותר; נראית לי הכרחית יותר להמשך חיי. למשל, התגלות של מחלה הכעיסה אותי יותר מאשר מישהו שאיחר לי לפגישה חשובה. ה-לו, מה קורה פה? ככה להרוס לי את התכניות לחצי שנה? לא מוגזם? לא מצדיק כעס?
ועוד ראיתי, שהכעס מתעורר בקלות רבה יותר ככל שהציפיה שלי קונקרטית יותר: ככל שאני חייבת יותר שהדברים יקרו בצורה מסויימת (שתדע מה רציתי ליום ההולדת… שתגיעו בזמן להסעה… שתקשיבו לי ותעשו כמו שאני אומרת), כך הכעס מתעורר בקלות גדולה יותר.
כי אם העיקרון הוא שכעס מתעורר בכל פעם שהמציאות לא מתאימה לתבנית של התכניות שלי – הרי ברור שככל שהתבנית הזאת מצומצמת יותר, ככה פחות מציאות "תיכנס" אליה ותתאים לה.

כיוון התנועה

והקטע הגדול עם כל הסיפור הזה הוא כיוון התנועה. הקטע הוא שאני מצפה שהמציאות תתאים לתכניות שלי, לדעתי המסויימת על איך היא צריכה להיראות, במקום שהתכניות שלי יתאימו למציאות.
ואני עושה את זה למרות שהמציאות היא כולה ממשות וחומר, ואילו התכניות והדעות שלי הן אך ורק דמיון.
למרות זאת נדמה לי שהתכניות שלי – אלה שעשויות ממחשבות נטו – הן אלה שצריכות לקחת עדיפות, ולא המציאות: זו שכבר פה. שכבר קרתה. שכבר ישנה ברגע זה.
וכשזה לא קורה – אני כועסת.
במקום לתהות כמה מופלא זה שבכלל לפעמים המציאות כן מתאימה את עצמה לתכניות שלי. כמה מדהים זה שהציפיות שלי מתממשות. כמה מפתיע ויוצא דופן שלפעמים המציאות פועלת כמו שאני מאמינה שהיא אמורה לפעול.

שנייה אחת בתוך הרצף

כי הציפיות שלי והדעות שלי הן אך ורק רעיונות, שמבוססים על סך כל הניסיון והחוויות שצברתי עד כה. בעבר.
ואילו המציאות היא מה שקורה כתוצאה מכל כך הרבה יותר גורמים. כל כך הרבה סיבות עדינות, סמויות מהעין. סיבות שאינני רואה, ולכן אינני מבינה.
ויותר מזה: כשאני רואה את המציאות, אני תופסת בסך הכל רגע קטן בתהליך. שנייה אחת בתוך הרצף. אם הייתי רואה ממבט על אמיתי, הייתי רואה את השביל שמתפתל מהרגע הזה אל תוך העתיד.
אני רואה רק את מה שלא נוח לי עכשיו, ולא רואה איך הלא נוח הזה יחשל אותי, יבנה אותי, יצרוף אותי, אל מה שמחכה לי בעתיד.
וכשאני לא מבינה – אני כועסת.

מה מתאים לצפות מעכשיו?

אז אני בוחרת לשנות את כיוון התנועה.
אני בוחרת להמשיך לצפות – הו, כן, בהחלט להמשיך לצפות. כי הציפיה היא התשומה הקטנה שלי אל שצף הכוחות שמעצבים את המציאות.
יש לה מקום. יש לה נוכחות. יש לה כוח.
אבל היא רק אחד מהגורמים, אחד מני רבים שאינני מסוגלת לתפוס.
ולכן ברגע שהמציאות מגיעה, אני בוחרת להתאים את הציפיות שלי אליה.
לומר לעצמי: "או.קיי, זה מה שיש כרגע. מה מתאים לצפות מעכשיו?"
כי ככל שאני גמישה בציפיות שלי, ככל שאני מתאימה אותן למה שיש במקום להתנגד למה שיש – ככה אני כועסת פחות.
וככה אני יכולה יותר להתאים את עצמי לרגע הזה, לרגע הבא.

נ.ב. I'm not aware of so many things. I know what I know if you know what I mean

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, כללי | עם התגים , | 4 תגובות

מספיקה לגמרי

ובכן, אני לומדת לחיות עם העובדה שאני לא מספיק

לפעמים אני לא מספיק.
לא מספיק רואה. לא מספיק מתחשבת. לא מספיק חברה.
לא מספיק מבינה. לא מספיק רגישה. לא מספיק נוגעת. לא מספיק יודעת.
ולמרבה הצער, לפעמים אני לא מספיק מהירה כדי לזהות את זה בזמן אמת.
מה שגורם לאי המספיקות להימשך יותר מדי זמן.
***
ועם השנים זה נהיה יותר ויותר קשה, להיות לא מספיק.
כי הראייה מתחדדת, וקל יותר לזהות מה נדרש,
גם כשממש לא בא לך לעשות את זה.
קשה יותר להיות לא מספיק, כי את פחות מאשימה אחרים. פחות מעזה לטעון שזו לא את, זה הם.
קשה יותר כי גם אם נדמה לך לרגע שהאמת והצדק האבסולוטיים בידייך, אחרי רגע את קולטת את ההגזמה.
קולטת שגם לך יש חלק, ואולי אפילו חלק נכבד, במה שלא עבד.
ואת לא יכולה יותר לספר לעצמך סיפורים, לתרץ לעצמך תירוצים, למרוח את האמת:
לפעמים – מה שאת – כמו שאת – זה לא מספיק.
יש צורך ביותר.
שכרגע לא נתת.
עדיין לא.
אולי לעולם לא.
את לא מספיק.

אחרי כל העבודה הזו

והרגעים האלה קשים לי. מדכדכים אותי.
כי כל כך הרבה זמן אני עובדת, אני משתדלת, אני משקיעה,
ועדיין לפעמים זה לא מספיק.
ואני שואלת את עצמי מה עוזר כל המאמץ הזה,
אם בסוף התוצאה לא מספיקה.

הקלפים שיש לך

אבל דווקא ברגעים האלה, אני משתדלת לעצור ולהזכיר לעצמי כמה דברים.
למשל, את המשפט שהגדתי לילדיי:
"את משחקת עם הקלפים שיש לך, לא עם אלה שאין".
אני צריכה לזכור שלמרות האגו המפותח שלי, אני לא מושלמת.
אני לא יכולה להיות מצוינת בכל דבר בכל מצב מול כל אדם.
כל אחד צריך להיות בלתי מספיק איפה שהוא –
לי יש את הבלתי מספיקים שלי.
אין דרך להימלט מזה. תמיד יהיה איזה לא מספיק אחד. כזה הוא טבעו של האנושי.
לא מושלם.
פגום.
מנסה ולא מצליח,
ולמרות זאת, מנסה.

העיקר הניסיון

ועוד אני מזכירה לעצמי, שבאמת העיקר הניסיון.
העיקר ההשתדלות.
העיקר הרצון.
כי על התוצאה אף פעם אין לנו שליטה, אבל על ההתכוונות הפנימית – כן.
ושמומחיות בכל תחום מופיעה אחרי הרבה אימונים
כושלים. בלתי מוצלחים. בלתי מספיקים.
ושלפעמים אפילו מאסטרים נופלים בטעויות של מתחילים. לא כל שכן אנחנו, הפשוטים, הבלתי מוארים, הפגומים. עדיין.
בכל תחום. גם בתחום ההתפתחות האישית.

להסתפק במספיק

ולבסוף, כך אני מזכירה לעצמי, לפעמים מותר לך להסתפק במספיק.
לא הכל צריך להיות מצוין.
לפעמים באמת, מספיק הוא מספיק,
וכל המוסיף אולי לא גורע, אבל גם לא מוסיף.
תרשי לעצמך להיות שם, רגע.
לנוח באי הנוחות.
לדעת – את בלתי מספיקה,
ובכל זאת זה מספיק לגמרי.

נ.ב. 1: מוזמנים לקרוא גם את הפוסט הזה, של יונית ורבר, על פרפקציוניזם.

נ.ב. 2: "ללא כנפיים, לא הייתי יכול לראות כמה גבוהים השמים, כמה קטן אני".

פורסם בקטגוריה בודהיזם, התפתחות אישית, כללי | עם התגים | סגור לתגובות על מספיקה לגמרי

לתת בלי לרצות לקחת

או: איך עבדו על כולנו בעניין האושר

עבדו עלינו.
בחיי, עבדו עלינו. שנים.
לימדו אותנו שאנחנו חייבים לרדוף, להשיג, לחלק שלל.
להיות הראשונים בתור, הראשונים בגיליון הציונים, הראשונים בבידור בערב עם בן הזוג, שכמובן חייב להיות הראשון בבחורים.
לימדו אותנו שצריך הרבה. שצריך לשמור על מה שיש. שצריך שיהיה.
לימדו אותנו שצריך לקבל יותר. לבקש יותר. להילחם כשאנחנו מקבלים פחות.
שצריך לא לצאת פראיירים.
וכל זה למה? כדי שנהיה מאושרים ושלווים ומרוצים מחלקנו.
לימדו אותנו – איך לומר זאת בקיצור? לימדו אותנו שכדי להיות מאושרים, אנחנו צריכים לקבל / להשיג / לקחת משהו מבחוץ.
***
ומאז, כל החיים, אנחנו רק מגלים שזה לא עובד.

בלתי אפשרי ביחד

כי איך זה יכול לעבוד? איך, איך, איך בדיוק? זה פשוט לא הולך ביחד.
תראו לי מישהו שיכול להיות מאושר בעודו נלחם על מקומו בתור. בעודו נדחף בפראות בכביש. בעודה נלחצת מהאופציה להיות אחת הבינוניות בכיתה. בעודה מתייסרת בחשש לאבד את האיש שהיא אוהבת, כי אין לה מספיק כל מיני דברים כדי לתת לו, שירצה בה. בעודו עסוק בכך שהוא רוצה עוד כסף. בעודה שומרת על עצי הגינה, שלא ייקחו מהפירות שלהם עוברי אורח. בעודו מחפש את החניה הכי טובה. בעודה מרגישה שבן זוגה לא נותן לה מספיק.
כן, יכול להיות שם סיפוק רגעי, כשאנחנו מצליחים להשיג או לשמור. אבל בגדול, בכל המצבים האלה אנחנו לא חווים אושר. אנחנו חווים לחץ במקרה הטוב, ומצוקה במקרה הרע.
כי איך בדיוק אנחנו אמורים להיות מאושרים, בעודנו מרוכזים במשהו מבחוץ שעדיין לא נמצא בידינו? הרי זו תודעת המחסור בהתגלמותה.
ואיך זה יכול לעבוד אם מרגע שהשגנו את אותו משהו, אנחנו רק חרדים שיאבד לנו? הרי זהו המתח בהתגלמותו.
כי כשאנחנו עסוקים בלקבל מבחוץ, אנחנו תמיד תלויים בבחוץ, שייתן לנו. והבחוץ הזה, אוף, הבחוץ הזה, הוא כל כך לא יציב; כל כך לא תמיד משתף פעולה.

להיפך, גוטה

ואם אני חושבת על מה שכן, תמיד וללא עוררין יגרום לנו אושר, מתברר לי שזה בדיוק להיפך.
בכל פעם שאנחנו נותנים מעצמנו החוצה,
מתחשבים בהוא או בהיא שבחוץ,
רוצים בטובתו ולא בטובתנו –
שם אנחנו תמיד וללא עוררין מרגישים מאושרים.
ושלווים. ומרוצים מחלקנו.
בכל פעם שאנחנו מזהים אמא לחוצה בתור לקופת חולים, ומציעים לה להיכנס לפנינו.
בכל פעם שאנחנו מחכים רגע ומאפשרים לנהג אחר להיכנס ולהשתלב בתנועה.
בכל פעם שאנחנו עסוקים ברצון שלנו להיטיב עם בן הזוג,
להקפיץ משהו טעים לחברה אהובה.
בכל פעם שאנחנו בהלך רוח של פרגון,
כשאנחנו מתפעלים מהחוץ במקום לתבוע ממנו,
כשאנחנו מתנדבים.
בכל הרגעים האלה משתלטת עלינו שמחה משונה.
שלווה.
תחושת משמעות.
הרגשה של הרמוניה עם הסביבה.
***
אני חושבת שלזה קוראים אושר.

Fake it till you make it

ומאז שהבנתי את זה, סיגלתי לעצמי מנהג: לעשות כאילו עד שארגיש באמת.
בכל פעם שאני ממש ממהרת ולחוצה להגיע לאנשהו, אני בכוונה מנסה לעצור ולפנות לנהג אחר את הדרך; לאפשר לו להשתלב בתנועה.
בכל פעם שאני כבר מתה לצאת מהסופר, אני משתדלת לפנות את המקום לזו שלפני.
בכל פעם שבא לי לקטר על הדייג, אני מנסה לחשוב איך להיות חברה שלו.
בכל פעם שאני מרגישה שאין לי, אני משתדלת לתת יותר.
זה נורא קשה. אני מודה.
אבל איכשהו, זה עובד.

השינוי בתנועה

כי איכשהו, עצם השינוי בתנועה הופך אותי רגועה יותר.
אני מפסיקה להילחם, מפסיקה לרדוף, מפסיקה להגן, מפסיקה לתבוע –
ובמקום זה פשוט מנסה להתמסר.
מפסיקה לקנא, ומשתדלת בכל הכוח לפרגן.
להיות למען.
וכן, זה מרגיש ממש טוב.
אולי- לרגעים – אפילו קוראים לזה אושר.

נ.ב. 1: ואם מתחשק לכם לשנות את כיוון התנועה עם הילדים שלכם – מקושי וכיווץ לשמחה ולב פתוח – מוזמנים לסדנה "הורות בקלות" שאני פותחת ב"השביל להורות" בקיבוץ כברי ב-6.11. פרטים אצלי…

נ.ב. 2: כדי שיהיה לנו טוב, כדי שיהיה לנו כוח.

פורסם בקטגוריה הורות וילדים, התפתחות אישית | עם התגים , | 10 תגובות