אמונה

והיא עוד עונה לשם תקווה

למה כל כך קשה לנו לקוות? ולמה בכל זאת כדאי להתאמץ? השבוע יצא לי להתבונן מהצד על עניין התקווה. ואז להסתכל עליה מבפנים. למדוד אותה. לתהות: למה קשה לנו כל כך לקוות. וחשבתי, שככל שמוטל יותר על הכף; ככל שאנחנו יותר רוצים לקוות – כך זה קשה לנו יותר. *** ודי ברור לי שאנחנו פוחדים …

והיא עוד עונה לשם תקווה לקריאה »

עד הקצה (או: לכי תשיגי לך חיים)

שימו לב, שימו לב: אני לא יכולה יותר. כלומר יכולה, אבל לא יכולה מגיע הרגע שבו את מרימה ידיים. שבו את מכריזה: סליחה, אבל אני לא יכולה יותר. לא ככה. לא מסוגלת. זה אף פעם לא קל, להכריז שנשברת, שאת לא ממשיכה, שאת לא יכולה יותר. אבל זה הכי קשה כשבעצם את כן. *** כבר …

עד הקצה (או: לכי תשיגי לך חיים) לקריאה »

משבר אמון

תמיד חשבתי שאנחנו מנמיכים ציפיות מפחד האכזבה או מפחד שנגלה שאנחנו לא ראויים – אבל זה עמוק יותר: אנחנו מנמיכים ציפיות כי לא עלה בדעתנו להגביה אותן. ציפיות גבוהות לא נראות לנו שייכות אלינו, אלא למישהו אחר: מסוגל יותר, ראוי יותר. זה לא שאנחנו פוחדים שהציפיות לא יתגשמו: ברור לנו שהן לא יתגשמו. לא אלה, הגדולות והשוות באמת.