דחייה

אני, לבד

להיות בקבוצה זה אומר לעשות יחד. בשיתוף פעולה. זה אומר שלא רק אני קובעת, ולפעמים אני לא קובעת בכלל. ולפעמים אני פשוט אמורה לציית. הו, צמרמורת.
וזה אומר שלפעמים בכלל לא יהיה לי ברור אם אני אמורה לעשות או לציית. להקשיב למישהו אחר או לקחת את המושכות, ולהסתכן במה שיגידו עלי ("נדחפת", "עצלנית", "נצלנית").
וזה אומר שאני חייבת לעשות גם מה שלא בהכרח בא לי, כי התחייבתי קבל עם וקבוצה. כי אם אני פרויקטורית, אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי; אבל אם אני חלק מקבוצה – אני צריכה לעמוד בלוחות זמנים שלא בהכרח מתאימים לי, ולקבל הוראות שאינן לרוחי. להתאים את עצמי. להוריד את הראש.
ובכלל, זה אומר שאני לא אני. אני חלק ממשהו. וכשאני שם, מה נשאר לי ממני כעת?
לבד. לבד על הגג, שבתות וחגים. מטאפורית לפחות. כי ככה אני לא חייבת לציית, להתכופף, להתחלק, להסתכן בנידוי. לא מפחדת מהעוקץ אם לא מתחייבת לדבש.

מעבר לגדר

אני נושאת עמי את פחד הדחייה. נושאת לכל אשר אלך את נוף האלם שנשאר מאחור כשאף אחד לא מדבר איתך יותר. אפילו המחלה המשונה שקיבלתי (אור-טי-קר-יה. כמה פיוטי. כמה מגרד) מזכירה את אלה שהיו זורקים בימי התנ"ך מחוץ למחנה – נושאי המחלות המגרדות, המידבקות (שלי לא מידבקת, היא אוטו-אימונית. אני תוקפת את עצמי. שוב ושוב. כאמור, כמה פיוטי, כמה מגרד).