נידוי

אני, לבד

כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.

אני, לבד

להיות בקבוצה זה אומר לעשות יחד. בשיתוף פעולה. זה אומר שלא רק אני קובעת, ולפעמים אני לא קובעת בכלל. ולפעמים אני פשוט אמורה לציית. הו, צמרמורת.
וזה אומר שלפעמים בכלל לא יהיה לי ברור אם אני אמורה לעשות או לציית. להקשיב למישהו אחר או לקחת את המושכות, ולהסתכן במה שיגידו עלי ("נדחפת", "עצלנית", "נצלנית").
וזה אומר שאני חייבת לעשות גם מה שלא בהכרח בא לי, כי התחייבתי קבל עם וקבוצה. כי אם אני פרויקטורית, אני נותנת דין וחשבון רק לעצמי; אבל אם אני חלק מקבוצה – אני צריכה לעמוד בלוחות זמנים שלא בהכרח מתאימים לי, ולקבל הוראות שאינן לרוחי. להתאים את עצמי. להוריד את הראש.
ובכלל, זה אומר שאני לא אני. אני חלק ממשהו. וכשאני שם, מה נשאר לי ממני כעת?
לבד. לבד על הגג, שבתות וחגים. מטאפורית לפחות. כי ככה אני לא חייבת לציית, להתכופף, להתחלק, להסתכן בנידוי. לא מפחדת מהעוקץ אם לא מתחייבת לדבש.