עלבון

אכזבות קטנות

למה בכלל אני צריכה שמישהו בעולם ישים את צרכיי לפני צרכיו. למה היום, בגיל 45 המפואר, אחרי כל המדבר הזה, אני חייבת שיראו אותי קודם? מה זה מוכיח? למה אני חייבת את זה?כנראה אני צריכה עדיין אישורים לכך שאני חשובה ומשמעותית, ואני צריכה אותם חתומים, ברורים, קבל עם ועדה. אני רוצה להשוויץ בהם, לנפנף בהם: הנה, תראו מה עושים בשבילי; תראו כמה למישהו בעולם הזה אני חשובה.

אגו מניאקית

מקובל לחשוב על עלבון כעל פגיעה ברגשות. אבל אם נתבונן רגע בעיון על הסיטואציות שמעליבות אותנו, נוכל לראות שלא היא. ממש לא.
כי מתי בעצם אנחנו נעלבים? כשלא סופרים אותנו. כשלא מתייחסים אלינו. כשלא רואים אותנו. כשלוקחים אותנו כמובן מאליו.
ומתי עוד אנחנו נעלבים? כשדוחים אותנו (באהבה, בעבודה, בהשתייכות לקבוצה) ובכך כאילו אומרים לנו: "אתם לא שווים מספיק בשבילנו".
ומתי עוד? כשאומרים לנו דברים שגורמים לנו להרגיש קטנים, לא מוצלחים, עלובים.
כי זה מה שעושה מי שעולב בנו: גורם לנו להרגיש עלובים. לא במקרה "עלבון" ו"השפלה" הן מילים קרובות כל כך. עלבון הוא מה שמתרחש ככשאנחנו מרגישים קטנים, נמוכים בסולם החשיבות. כלומר – לא כשהרגשות שלנו נפגעים, אלא כשהאגו – המנגנון שפיתחנו כדי לשמור על תחושת הערך העצמי – נפגע.