קושי

אנשים קשים

(ואיך לגייס כלפיהם אהבה) השבוע יצא לי לצפות מהצד פה ושם באנשים קשים (ככה זה: בכל ימי החג האלה אני נדרשת לצאת מהקליניקה החמימה והרגועה שלי אל העולם שבחוץ – בסופרים, בכבישים, בחנויות… הא, עולם אכזר!) ופתאום ראיתי מקבץ שכזה: זו שכעסה בסופר כשעקפו אותה, לתחושתה. זה שרתח על הילד שלו, שלא שמע בקולו. זו …

אנשים קשים לקריאה »

כשזה עמוק

ם יש אמונה שנתתי לה לעשות שפטים בחיי יותר מדי זמן, הרי היא זאת: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". עשיתי את זה בכל תחום: בעבודה, בלימודים, בכלל. האמנתי שאם זה קל לי, זה לא שווה. אם לא התאמצתי, אני ראויה להשיג יותר מזה. כי אם את רק מתענגת, זה לא מספיק עמוק.

קלי קלות

החיים קשים", שיננו לי בילדותי הסוציאליסטית. "כסף לא צומח על העצים", הוסיף הענף הייקה של המשפחה. "תתאמצי – תצליחי", חברו כולם, ואבא שלי סיכם כשהייתי בת 10, במשפט בלתי נשכח: "רק אל תבוססי במי אפסיים" (כן, הנטייה לדבר בפשטות ובבהירות אל הילדים עוברת אצלנו מדור לדור).

למה זה כל כך קשה?

הדרך המרכזית לרכך את הקושי היא להישאר ברגע עצמו, בלי לרוץ במחשבות קדימה. לעשות את הצעד הראשון במה שקשה לנו בלי לחשוב על מה יידרש מאיתנו בהמשך, ובלי לעסוק בתוצאה. זה נשמע פילוסופי, אבל האמת היא שמדובר בכלל מעשי לחלוטין. במקום לחשוב על המסע, לחשוב רק על הצעד הקרוב, ואז על זה שאחריו. אולי נגיע, אולי לא. מה שחשוב הוא שבינתיים השרירים שלנו מתחזקים.