רצון

תנוחי

איך יודעים מהו המאמץ הנכון, ומתי מותר פשוט להרפות ולנוח? "איך אני רוצה שמישהו פשוט יגיד לי 'תנוחי'", אמרתי לחברה לפני שבועיים, בעודי מפרפרת מסביב לשעון בין עבודה לעבודה לבית למחשבות מייסרות על כל מה שלא הספקתי. ואז מישהו אמר לי. נדבקתי בשפעת, וכבר שבועיים עברו ועוד לא הצלחתי לצאת ממנה לגמרי. בזמן הזה העברתי …

תנוחי לקריאה »

הפחד שמאחורי הכוח

לאחרונה מצאתי את עצמי מתמודדת מול אנשים שצריך לרַצות. ולא סתם, אלא אנשים שאני אוהבת ומרגישה שעלי לרצות. וכן, זה היה נעים בדיוק כמו שזה נשמע.
הבעיה העיקרית עם אנשים שצריך לרצות היא שהם אף פעם לא יודו שהם כאלה: הם פשוט דבקים בדרך שלהם. ואת? או שתלכי בדרכם, או שתספגי את חוסר שביעות הרצון שלהם, הקשה מנשוא, או שתלכי משם.
וזה מרגיש רע. רע לתפארת. זה מרגיש כאילו הם מכופפים אותך בכוח רצון הברזל שלהם, בכוח הידיעה איך דברים אמורים להיעשות / להיראות / להתנהל. כאילו אין לך ברירה, ובכל פעם שמתפלק לך איזה שביב אותנטיות פרועה או לא אסתטית או נצרכת משל עצמך, חובה עלייך להחניקו, וליישר קו.
ומצאתי את עצמי נזעמת. ופגועה. ומרגישה שלא מקבלים אותי כמו שאני. ועלובה, הו, כמה עלובה.