תאונה

זה לא אתה שמשתנה לי

התבוננות משם, מאזור הצוות, מאפשרת לי לחוות עוד שינוי פרספקטיבה שלא פשוט לי. אם עד כה היה לי ברור שהחיים טומנים כאבי גדילה פנימיים, פתאום קיבלתי התנגשות חזיתית עם ההבנה שכמעט כולנו נחווה גם כאב חיצוני, כי ככה זה. החיים הם גם כאלה. ואירועים קשים הם לא חריגה, הם הנורמה. הם קורים כמו שקורים אירועים שאנחנו קוראים להם "משמחים". ואם היה נדמה לי בעבר שכל מה שאני צריכה זה לחמוק בין הטיפות של החיים, בזריזות ותוך הקפדה על כללי הבטיחות, ואצליח להימנע מלהירטב – היום אני מרגישה שזה לא כך. יש גשם כמו שיש שמש, ושניהם ביטויים לגיטימיים ונורמאליים של החיים. ונכון, לא נעים במיוחד להיקלע לסערת ברקים, אבל זה לא הופך אותה למשהו בלתי מתקבל על הדעת

לאט-לאט

אני יודעת אין דרך להתמודד עם זה חוץ מלחכות. רק להבין שעד כמה שאני רוצה להשאיר את התאונה הזו מאחוריי, עם התחושות הבלתי נסבלות של אשמה ואחריות (כן, אני יודעת שאני לא אשמה, אבל אני הסעתי, וההסעה לא נגמרה מבחינתי) ולצאת אל החצי השני של החיים שלי – התאונה עוד פה. והיא תהיה פה עוד הרבה זמן. כי ההחלמה לוקחת זמן, ולא בטוח ששום דבר יסתדר. והתחושה הזו, שאין פיתרון קל או מובטח אלא רק המתנה, מייאשת אותי. אני דואגת ומפוחדת וכל כך לא שקטה.