כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
או: מתי התחשבות הופכת להקרבה, ואיך הקרבה מחרבת מערכות יחסים גדלתי להקריב. לא, אני לא צוחקת. ברצינות. גדלתי לשני הורים שחשבו שהם אמורים להקריב למען הזוגיות ולמען הקיבוץ. גדלתי במקום שחינך להקרבה, למען הקיבוץ, העם והמולדת, ובעיקר כלפי החברים לקבוצה. גדלתי עם אמונה עיקשת שאם אני לא מקריבה, אני חתיכת אגוצנטרית. ושנאתי להקריב, ובכל זאת …
שאלתם את עצמכם פעם לשם מה בעצם צריך זוגיות? הלכתי לחקור, וחזרתי כדי לספר "אז בשביל מה אני צריכה את הדבר הזה?" היא שאלה ספק בצחוק, ספק בבכי, באמצע הטיפול. "את אומרת לי שאני זו שאמורה לספק את צרכיי בעצמי. שאף אחד חוץ ממני לא אמור לגרום לי להרגיש אהובה או בעלת ערך. אז תגידי …
אם אני כבר לא חיה עם מישהו, אבל ממשיכה להתווכח איתו או "להראות לו" (שיידע! שיראה! שיבין! שיעריך!) בתוך הראש שלי, הרי שאני צמודה אליו מאי פעם. אם אני אפילו לא יכולה להתקרב לאדם מפחד שכל ההגנות שלי יתפרקו וכל האיכס שבתוכי יתפרץ, ומעדיפה לשמור ממנו מרחק קבוע – הרי שהוא יכתיב לי לאן ללכת ולאן לא.
אנחנו מנסים לחייב אותו לאהוב אותנו לתמיד. אנחנו מנסים לגרום לו לחוש לנצח מה שהוא חש עכשיו. לאלץ את האדם שלצידנו להתקבע, לא להתפתח. גם אם זה היה אפשרי, האם זה מה שאנחנו רוצים? איך אדם יכול להבטיח לשמור על רגשותיו זהים לאורך זמן, מבלי לשקר לעצמו, מבלי לשקר לנו?
אשמה קשורה ישירות להאשמה:כל פעם שתחושת האשמה הופכת קשה מנשוא, אין לנו ברירה אלא להעיף אותה באלגנטיות על מישהו אחר ("אם לא היית מביא אותי לזה, לא הייתי מתפרצת עליך. אתה פשוט מוציא אותי מהכלים").