כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
איך נפטרים מהאשמה, ומחליפים אותה באחריות? זה התחיל במפגש בנות על חוף הים. באוקטובר הים הכי יפה, והכי ריק. ואנחנו ישבנו שם, לחגוג יום הולדת של אחת ולקבל את פניה של שנה חדשה לכולנו. ואחת מאיתנו הביאה דפים ועיפרון כדי שנכתוב את מה היינו רוצות לשחרר בשנה הזו, על מה היינו רוצות לעשות "תשליך", ועוד אחת …
עם המושג "אמא טובה" אני מנהלת רומן ארוך ומיוסר. מנסה ללכוד אותו, לתפוס אותו, ללבוש אותו עלי ולהרגיש בנוח. וכמה שאני לא משתדלת, הוא חומק ממני ומתלבש על אחרות.
ואני רואה כאלו מסביבי: אימהות טבעיות. אימהות מלידה. נשים שרק רצו ללדת ולהישאר בבית עם הילדים. כמה קינאתי בהן אז, אחרי הלידות – בשלווה הזאת שאפפה אותן כשהיה להן תינוק בידיים. בחופשיות שבה הן נתנו לילדים חולים (או רבע לחולים) להישאר בבית, בלי ההתלבטות המייסרת ("אולי בכל זאת ננסה לשלוח לפעוטון ונראה מה קורה?"), בלי לחשוש באנוכיות לחופש שלי לכתוב, לעבוד, להיות.
אשמה קשורה ישירות להאשמה:כל פעם שתחושת האשמה הופכת קשה מנשוא, אין לנו ברירה אלא להעיף אותה באלגנטיות על מישהו אחר ("אם לא היית מביא אותי לזה, לא הייתי מתפרצת עליך. אתה פשוט מוציא אותי מהכלים").