ביחד

כשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני יודעת מה הרגע המדויק שבו קבוצה כבר לא שייכת לי יותר. שבו הרגע שלי לצאת ממנה בלי רגשות קשים. פשוט כי כבר לא מתאים. ובינתיים, אני יכולה להיות מסורה לגמרי.
וכשאני מחויבת לעצמי עד הסוף, אני כבר לא צריכה קביים של אגו: של קרדיט, של ניהול, אפילו לא של שייכות. כשיש לי תחושה ממשית של מי אני, אני לא צריכה לפחד להשתלב. לא אתמוסס שם: אשאר מוצקה וממשית. כי בקבוצה אני לא חייבת להיות מה שאני לא. להיפך: אני יכולה להיות אני ולתת לאחרים להיות הם, וביחד נוצר משהו שלם וגדול, כמו חלקי פאזל שכל אחד מהם שקוע במקום מסוים ובולט באחר, וביחד הם עיגול שלם.