כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
קסמה של העמימות הוא פשוט: הוא מחזיק בתוכו את כל האופציות, לא ממומשות. כל עוד אני לא נבדקת, אני בחזקת בריאה. כל עוד לא ביקשתי, התשובה החיובית עדיין אפשרית. כל עוד אני לא מציגה את מה שכואב לי כמו שהוא, עדיין לא חטפתי דחייה בפרצוף. כל האופציות פתוחות, הטובות והרעות, הנעימות והמכאיבות. וקל לי עם זה יותר, כנראה, מאשר עם לחטוף לפנים אופציה בהירה וחד-משמעית שאינה לטעמי.
מה בעצם אנחנו כל כך מהססים לבקש? מה מפחיד אותנו כל כך בזה? אם תשאלו אותי (בבקשה, תשאלו, כי אני הולכת לענות על זה כך או כך), אנחנו בעיקר חוששים להתאכזב.
ראשית, חוששים לקבל תשובה שלילית מאנשים אחרים: מכיוון שמילדותנו למדנו לזהות "כן" עם אהבה, לרובנו קשה מאד לקבל תשובה שלילית בלי להרגיש שלא אוהבים אותנו (לא ארחיב – הפירוט המלא נמצא בפוסט הזה). אז אנחנו נמנעים מלבקש – רק לא לשמוע את ה"לא" המאיים, הדוחה, המעליב.
שנית, חוששים לאכזב את עצמנו: קל יותר להיות הילד שכולם יודעים שיש לו פוטנציאל לא מנוצל, מאשר להעמיד את הפוטנציאל למבחן אמיתי; לעשות איתו משהו. שהרי אז, יתכן שנגלה שאנחנו פחות מוכשרים / מוצלחים / יכולים מכפי שחשבנו – ואז, אי אנה נוליך את הדימוי העצמי המרוסק שלנו?