כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
שאלתם את עצמכם פעם לשם מה בעצם צריך זוגיות? הלכתי לחקור, וחזרתי כדי לספר "אז בשביל מה אני צריכה את הדבר הזה?" היא שאלה ספק בצחוק, ספק בבכי, באמצע הטיפול. "את אומרת לי שאני זו שאמורה לספק את צרכיי בעצמי. שאף אחד חוץ ממני לא אמור לגרום לי להרגיש אהובה או בעלת ערך. אז תגידי …
הלקאה עצמית היא אלימות. היא לא מופנית כלפי אחרים אלא כלפי עצמנו, אבל זו עדיין אלימות. ויש בה התעקשות להכאיב, להכות שוב ושוב במה שכבר פתוח ומדמם ממילא, למקד באופן כירורגי את ההצלפה במקומות הכי רגישים. וכמו פרצי אלימות אחרים, היא מרגישה באותו רגע כמעט בלתי נשלטת. כאילו עד שיכלה הכעס אי-אפשר להפסיק, אי-אפשר לקחת צעד אחורה. זו התפוצצות – כמו זו שקורית כשאנחנו מתפוצצים על בן הזוג, על הילדים, על ההורים – רק שהפעם המטרה היא עצמנו.
רפיה מההתנגדות היא ההבנה שאין לנו באמת מושג מה המשמעות של כל התנסות שעוברת עלינו בחיים. ההבנה שייתכן שכוח גדול מאיתנו משרטט במיוחד עבורנו תכנית לימודים, שמטרתה להכשיר אותנו לייעוד שלנו, לבנות את כוחותינו ויכולותינו לקראת העבודה הייחודית שנועדה לנו בעולם
בתכניות שלי, למשל, כתוב שאני אמורה להיות מלאת חמלה, חביבה ומבינה 24/7. לפי התכניות שלי כל האנשים בעולם (כן, כולל אתם) אמורים להסכים איתי כל הזמן. לפי התכניות שלי בעלי אמור לספר לי לפחות פעמיים בשבוע שהוא אוהב אותי עד אין קץ; חשבון הבנק אמור להיות מלא וגדוש, והילדים שלי אמורים להצליח להפליא בבית הספר, בכל המקצועות ובמיוחד בתחום החברתי. מעבר לזה, התכניות שלי כוללות לוח זמנים מפורט, תפור ברמת רבעי השעה, ומתוכנן פשוט למופת; מובן מאליו שלפי התכניות שלי, העולם כולו אמור להתאים את עצמו ללוח הזמנים הזה.