כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
(סליחה על הבדיחה העתיקה. פשוט לא יכולתי להתאפק) אז השבוע כל מיני דברים קטנים לא עבדו לי. טיפולים התבטלו ברגע האחרון, היומן שלי התמלא מחיקות ממטלות שזזו ואז זזו שוב, הימים שוב התארכו והתמרחו, תור חשוב שניסיתי לקבוע התאפשר רק ביום לא נוח בעליל. ומצאתי את עצמי מתרגזת על זה, כמובן. ואז, ברגע של בהירות, …
למה בכלל אני צריכה שמישהו בעולם ישים את צרכיי לפני צרכיו. למה היום, בגיל 45 המפואר, אחרי כל המדבר הזה, אני חייבת שיראו אותי קודם? מה זה מוכיח? למה אני חייבת את זה?כנראה אני צריכה עדיין אישורים לכך שאני חשובה ומשמעותית, ואני צריכה אותם חתומים, ברורים, קבל עם ועדה. אני רוצה להשוויץ בהם, לנפנף בהם: הנה, תראו מה עושים בשבילי; תראו כמה למישהו בעולם הזה אני חשובה.
רגע של וידוי: כל החיים ערכתי מבחנים קטנים, בלתי מורגשים, לאנשים שאני אוהבת. בדקתי בני זוג כמה הם באמת בעניין. כמה הם מצליחים לנחש אותי. כמה איכפת להם. כמה הם בני אדם, כמה הם חברים, כמה הם מסכימים לספוג ממני בלי לברוח. ערכתי מבחנים להורים שלי ("אז את יכולה לבוא לשמור לי על הילדים בהתראה של חמש דקות?" "אתה יכול לתת לי הלוואה?" "תמשיך לדבר איתי גם אם אהיה איתך נאסטי לגמרי?"). ערכתי מבחנים לחברות שלי ("האם תהיי לצידי כשאצטרך עזרה? גם אהיה מרוכזת בעצמי לגמרי? האם תמשיכי לאהוב אותי גם אם אגלה לך דברים איומים ונוראים על עצמי?").