פרשנות למציאות

כי אם אני מסתכלת על הרגעים שבהם אני מוצפת, שאני לא יכולה יותר, שזה פשוט יותר מדי בשבילי – אני מגלה משהו מדהים: מה שמציף אותי שם זו לא המציאות, שבה אני בהחלט יכולה לעמוד, אלא ההשתמעויות שאני מייחסת לה. כשאני אומרת "כתבה גדולה", אני מרגישה שזה משהו שאני יודעת לעשות טוב. אבל 'פרוייקט'? הו, כאן אני כבר מתה מפחד מיותר מדי עבודה (שתמוטט אותי! בחיים אני לא אספיק!) ומעיניים בוחנות שייתנו לי ציון לא מספיק. וכשאני עומדת מול הכיור המלא מה שקשה לי זה לא לשטוף כפיות, ואפילו בהמוניהן: מה שמציף אותי וקשה לי אלה תחושות הבדידות והעומס; התחושה שאין מי שיעזור לי, זיכרון המטלות הנוספות שעוד מחכות לי.