צער הפרידה

אני נושאת עמי את צער הפרידה. לא יודעת ממתי. אולי מהילדות בקיבוץ, אולי עוד מקודם (אפילו מבטן אמי לא רציתי להיפרד. נשארתי שם עד סוף עשירי, עד שהוציאו אותי החוצה בכוח).
ומאז אני שם. לא רוצה לסיים. לא רוצה להתעסק עם גינוני פרידה ופרטים אחרונים. זה מעיק עלי. מתיש אותי. מפחיד אותי.
אז אני מושכת, רק עוד קצת, אחרי שהטעם כבר מזמן איננו. שומרת על קשרים ועבודות שאולי לא היה צריך לשמור. נתלית בנוסטלגיה.
או שאני עושה להיפך: נעלמת בלי לומר שלום. ממהרת קדימה, לדבר הבא, שישכיח ממני את מה שהשארתי מאחור. קופצת ראש לתוך התרגשות חדשה. עוטפת את עצמי באדרנלין כדי לא לחוות את הריק הגדול.
אני שונאת להיפרד. שונאת את המחשבה שמה שהיה לא יהיה עוד. שאני נדרשת להמציא את עצמי מחדש, שוב ושוב. זה מערער אותי, גורם לי להרגיש חלשה וחשופה וחסרת הגנה. ואני חושבת שהקושי שלי (אולי של כולם) עם מסיבות סיום נובע בדיוק מזה: מהקושי להתמודד עם סיומים.