כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
התגובה הטבעית למציאות מבאסת היא התנגדות. איזה מזל שאני כבר לא מסתפקת בטבעיות לפעמים החיים מעיפים לך סטירה קלילה. לפעמים זה יותר ברמת הזבנג. (לפעמים הם גומרים עלייך לגמרי, אבל לשם עוד לא הגעתי. אין לי ניסיון בזה, תודה לאל. אז נישאר ברמת הזבנג). וכשזה קורה, התגובה הטבעית היא התנגדות: לעשות שרירי בטן. להרביץ בחזרה. …
כשאני מקבלת את המציאות, אני מבינה שזו נקודת האפס שלי. מכאן אני מתחילה. מתחילה ליצור, מתחילה ליזום, מתחילה לשנות.
כשאני לא מקבלת את המציאות, זה ממש אותו דבר… רק שבמקום מנקודת האפס, אני מתחילה ממינוס. אני עדיין יכולה ליצור וליזום ולשנות, אבל יהיה עלי לגמוא קודם את המרחקים שבין המקום הדמיוני שבו אני נמצאת, לבין המציאות (המקום היחיד שבו אפשר לפעול). יהיה עלי לבזבז משאבים יקרים על התנגדות, מלחמה, כעס.
אני רוצה להתפכח מאשליית ה"אני יודעת יותר טוב", שהיא האשליה מרחיקת האושר הכי גדולה שאני מכירה. כי זה מה שאנחנו מרגישים בכל פעם שאנחנו מתקוממים נגד המציאות: שאנחנו יודעים יותר טוב איך הדברים היו צריכים להתנהל
"להיות מה שאני רוצה לקבל" פירושו שאם אני רוצה משהו, אני צריכה לבטא בכל ישותי את אותו משהו. אם אני רוצה נדיבות, אני צריכה לבטא נדיבות. אם אני רוצה אהבה, אני צריכה לאהוב. אם אני רוצה שיקשיבו לי, אני צריכה לתת הקשבה