כותבת, מרצה, מדריכת הורים ומלווה בתהליכי התפתחות אישית. מכורה למילים ולתובנות. חובבת מסעות פנימיים. לא מוותרת על שנ"צ.
לא מתווכחת עם המציאות. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה ליצור מציאות אחרת "עזבי", הוא אמר לי. "זה לא יילך בינינו." "למה"? שאלתי, מחניקה בתוכי את דמעות הדחייה של מישהי מאוהבת שמקבלת מילים כאלה לפרצוף. "כי אם עד עכשיו זה לא פרץ בינינו באמת, זה כבר לא יפרוץ", הוא ענה. "תהיי ריאלית. אל תתווכחי …
כי משהו קורה בזמן האחרון. לא ברור מה, אבל שוב אותה תחושת זמזום מתחת לרגליים. לוחות טקטוניים מתכוננים לזוז ולהתחבר. זרם עז של משאלות מתגשמות מזיז אותי, סוחף אותי כמו נהר שוצף. אחרי שנים של לאט, הדברים פתאום קורים מהר. ממש מהר. מהר מדי.
וכן, אני יודעת, הם רק דברים טובים. אז איך זה שאני מרגישה כל כך מכווצת פתאום, כל כך מתגוננת? איך זה שבמקום ליהנות מכך שכל מה שרציתי מתחיל להתגשם, אני כל כך מפוחדת? ואני מפוחדת. לא רגילה לשפע הזה. יודעת להסתדר עם מחסור וצמצום מצוין (שפת אמי ואבי, שפת סבתא מברלין וסבא מבית הערבה). אבל שפע? ככה בקלות? איך מסתדרים עם זה?